אין כסף - אין עוני, ועוד כמה רעיונות נוספים

אני מפסיקה להאמין ב"עוני", מבחינתי הקיום שלו נראה רק ברעב (והרעב עצמו יכול להיות להמון דברים, רעב למזון, רעב ליוקרה, רעב לשלווה וכו') – גם הוא ניתן לפתרון כל כך ברור שאינני מבינה כיצד הוא אינו מיושם. אני מפסיקה להאמין במושג "עוני". אין עוני אם אין כסף. אנחנו מאמינים שקיים עוני כי אנחנו מאמינים שקיים בכלל כסף. זו מציאות שנראה שנועדה לשרת אחוז קטן מאוד מהאוכלוסייה, זו מציאות שמתוחזקת על ידי חלק גדול מדיי מהאנושות משום שאנחנו לא מסוגלים פשוט לא להאמין בכסף (ולא להאמין במסחר). בואו נחשוב על סוג אחר של כלכלה – כלכלת השפע. בואו נחשוב בראש ובראשונה על כמויות עצומות של עודפי מזון, ביגוד ותרופות (אולי באמצעות צמחי מרפא?) שהולכות לאיבוד ואינן מנוצלות, דבר שקורה באופן יומיומי. אנחנו מדברים על הכסף שמתועל למקומות לא נכונים ובאופן לא שוויוני שעלינו לדבר על מה שאנחנו צריכים לרכוש באמצעות כסף. עכשיו בשלב ב', אנחנו נצרוך מזון, תרופות וכו' מהתוצרת שלנו, ניצור לעצמנו כלים, נמחזר הכל – עירית רותם (אדמאמא), אמרה לי פעם שאין דבר כזה זבל – אלו חומרי גלם שאינם במקומם. ואצלנו, בבית היצירה באדמאמא היו הרבה יותר מדיי חומרי גלם שלא במקומם, היו לנו עודפים על גבי עודפים של חומרי גלם. אך אלו הם בגדר של מותרות יחסית. לפני שנעבור לשלב ב', ברצוני לדבר על הפסקה\ צמצום הייצור, באופן זמני, על מנת שירוכזו כל המשאבים הקיימים כרגע למטרת שינוע העודפים ממקום למקום בעולם, באופן האקולוגי ביותר שניתן (כלומר, לא מזהם, לא מקלקל, לא מכלה, לא מבזה ולא מבזבז) השאיפה היא בראש ובראשונה לתקן את עוולות חוסר השוויון. השלב הראשוני דורש התפרקות מהון כספי ומנשק, מכל דבר הרסני, השלב הראשוני דורש הסרת מוחלטת של שליטה, גם של מנהיגות שזו בעצם מילה "חיובית" לשליטה. אני מאמינה ששלב חלוקת העודפים באופן שווה ושווה לכל אדם, על פי צרכיו יספיק לאנושות לשנות דור, מבלי לייצר הרבה יותר מדיי, לפחות מבחינת המוצרים היבשים.

עכשיו ברור שאנחנו נתקעים מתישהו עם ערימות לא הגיוניות של זבל, אבל אנחנו לא נייצר יותר כזה. אנחנו כבר מבינים שהמזון שלנו לא חייב להגיע באריזות פלסטיק וניילון קטנטנות, אבל ממה שיש, תמיד אפשר למחזר וליצור ו"למחדש" (Recycle, Up-cycle). בחווה מרבית הדברים הם ממוחזרים וממוחדשים – הזולה שלנו כולה ממוצרים שנזרקו, שחודשו, שקיבלו תפקיד חדש בעולם. בימים האחרונים התחלתי לייצר לעצמי חוטים משקיות ניילון (שבלתי ניתנות למחזור משום שאין עוד לאן להוריד בערכו של החומר הזה) ומחוטים אלו אפשר ליצור המון דברים שימושים ויפים. העיקרון הבסיסי הוא דווקא לא לקנות חדש אלא להשתמש ולתקן, לשפץ ולחדש את מה שקיים במקום לתרום למעגל הבלתי נגמר של הייצור והצריכה. אנחנו יכולים ליצור לעצמנו כל מה שנצטרך (ולפעמים גם את רוב מה שנרצה) וכל יצירה שלנו תהיה ייחודית, חד פעמית (ולא חלק מפס ייצור), הנד-מייד (מעשה ידינו), אורגאנית ולא תגזול את כל המשאבים שהתעשייה ה"נורמטיבית" מכלה.

באופן הפשוט ביותר אני חוזרת לדבר על חמשת הממים של ג'בוטינסקי – אלו שהגדיר כחמשת צורכי היסוד שהמדינה מחוייבת לספק לכל אזרח (שהרי אם אינה מספקת זאת היא איננה מדינה ואין אנו מחוייבים להכיר בה כמדינה או בעצמנו כאזרחים במדינה בעלת גבולות כלשהם > אנחנו נשמות חופשיות בעולם) ובכל אופן, אולי, אמנם, כן מדובר בצרכי יסוד, אך בהיעדרה של מדינה [מצב שאני רואה בו רק לחיוב משום שזו האחרונה, לאחרונה רק לוקחת מאיתנו כסף, שאיננו מעוניינים\ מוכנים לספק לה, או בכלל איננו מעוניינים כלל לצרוך, במקרים מסויימים, כמו שלי – אזי כשלא יהיו מיסים (וגם לא אשלייה של סמלי סטאטוס צרכניים) סוף סוף, לא תהיה כל סיבה שבעולם לעבוד]:

מזון – כל אדם\ משפחה\ קהילה\ בולו* יכוליםות, רשאים וצריכים לייצר לעצמם את רוב המזון שלהםן. המושגים של ילדים ו בכלל אנשים רעבים הם אינם הגוניים בעליל. לא הגיוני שאיבדנו את האמונה ביכולות שלנו לברוא לעצמנו, מאחר שלא נצטרך עוד לעבוד כדי לשלם מיסים למדינה שאינה קיימת וגם ככה אינה מתפקדת (עובדה שיש אנשים רעבים), יהיה לנו הזמן ללמוד ולעבוד בחקלאות לעצמו ובשביל עצמנו, ולא לשם יצירת עודפים עצומים למכירה ולייצוא (מאחר שאין כסף שאנו צריכים להעביר, ואין גם מדינה עם גבולות שנדרש לייצא אל מחוצה לה, ובכל אופן – מהעודפים שכן יישארו, וסביר שיישארו, נוכל להשתמש בהם לשם כלכלת מתנות* שגם עליה ארחיב מעט יותר בהמשך).

מעון – עכשיו, מה הכוונה? האם בית פרטי? מה צריך לכלול בית פרטי? מטבח פרטי? סלון פרטי? פרטי? האדם הוא יצור חברתי, גם אם לא כל אחד חברותי ממש, ובהחלט יש לנו צורך בפרטיות, אך הצורך בפרטיות לא יותר מדיי מופרע בסלון או במטבח משותף. בא נחשוב על מבנה קהילתי, שבו יהיו חללים משותפים ובנוסף גם חללי "מגורים"\ או "חללי שינה" – יהיה מקום וזכותו של כל אדם למקום משלו, לפרטיות – גם אם פרטיות, זוגית, משפחתית וגם בתוך זו גם פרטיות אישית. ומלבד הצורך הזה – כל שאר החללים יהיו משותפים.

מרפא – ובכל קהילה, בזכות חלוקת העודפים מהשלב הראשוני תהיה כמות מספקת ל ציוד רפואי, בו בזמן נעבוד לצרוך את תרופותינו כצמחי מרפא, מהאדמה, וכן גם "יהיו מזונותיך תרופותיך" כמאמר הרמב"ם. עם הזמן החיים החדשים שלנו יהפכו לרפואה מונעת. אנחנו נחיה חיים בריאים יותר, שלמים יותר, מלחיצים פחות, מספקים יותר. רוב אם לא כל המחלות המודרניות שלנו יתפוגגו באמצעות חיים נקיים יותר, מזינים יותר, מזיקים פחות, קרובים וחומלים* יותר לטבע ולסביבה.

מלבוש – מלבוש שאינו מגיע מתוך הצורך לסמל סטאטוס הוא מלבוש שמגיע מתוך הגנה על הגוף ושמירה על חומו. לשם כך חלוקת העודפים תהיה מספקת. עד להתבלות החומר כבר נצליח למחזר לעצמנו בגדים נוספי, אם נידרש לכך שהרי נוכל להעביר ביגוד שאינו מתבלה (שהרי הוא תוצר של התעשייה המודרנית והצרכנות של מוצרים חד פעמיים, דוגמת טישרטים מתבלות המיוצרות בניצול במדינות עולם שלישי) מאבות לבנים, מאמהות לבנות ובכלל להעביר את מה שאנחנו לא צריכים הלאה משום שזבל של אדם אחד הוא אוצר לאחר.

מורה – לכל אדם הזכות ללמוד, הידע יעבור כמו המלבוש, הידע, ומה הוא בכלל הידע? על איזה סוג של ידע אנחנו מדברים? האם שוב כידע לשם סמלי סטאטוס (תארים אוניברסיטיים וכו'). על נושא החינוך, המסה "בולו, בולו"\ P.M. מציעה, פתרונות מעשיים ביותר: “חינוך החובה ולימוד בכפייה של האלפבית ייעלמו. בהתאם לאופיים יוכלו הבולואים (קהילות*) לייסד חדרי לימוד, שיוכלו ללמוד בו כל האיבואים (בני אדם) האוהבים ללמד, לכתוב, לקרוא ולחשב (הבולו יהיה מספיק גדול כדי להחזיק אפילו מספר קבוצות של תלמידים). ייתכן גם כי בולו זה או אחר יפתח תשוקה פדגוגית מיוחדת, וימשוך אליו תלמידים מבולואים אחרים המעוניינים ללמוד מקצועות מסוימים (במסגרת הסכם חליפין או "חינם"). אולי יהיו אפילו שכונות או ערים שיוכלו להקים בתי ספר משותפים. אם הבולואים שלהם יחיו בהסכמה ובהרמוניה עד כי כך. אך על כל פנים כל זה יהיה לחלוטין מרצון, ויהיה שונה ממקום למקום. לא יהיו תכניות לימודים רשמיות, ולא יהיו מערכת היררכית של בתי ספר, תנאי קבלה (סלקציה), ציונים, תעודות, תארים וכו'”.

באופן הרחב, כל אדם ילמד מאבותיו את הידע הנדרש הבסיסי, ידע מקצועי נוסף הוא ילמד מחונך שישמח ללמד, ומעבר לכך – אנחנו בעידן הידע וכל מסר שאנחנו מפיצים הוא סוג של ידע, אנתרופולוגי, היסטורי(?), רוחני וכו', כל דבר הופך להיות מעשי בידי ה"עושה". העולם פתוח לכולנו (מתוקף כך שאין מדינה ואין לה גבולות), הזמן ללמוד הוא חיים שלמים.

השלב השלישי: כלכלת מתנות - “בולו, בולו" מחליף את המושג מתנה במושג "בוני" - “... היא הצורה הפשוטה והיומיומית ביותר של החלפת מוצרים בין איבואים (בני אדם), בולואים* ואזורים. דברים רבים יעברו פשוט מיד ליד, ויהיה ניתן להשתמש בהם מבלי שיהיה צורך לשאול מי הבעלים שלהם [וברמה הזו, אשאל את השאלה של מה היא בעלות, ומה היא שייכות, ואולי הצדק הוא כבר לא להגיד על משהו "שלי" אלא שהוא ברגע זה "בשימושי", בין אם זה מוצר, רכוש עד למסרים ופניני חכמה, שאנחנו שליחיהם בעולם]. חוגים מקומיים וקשרים אישיים יביאו לכך שדבר לא "ילך לאיבוד" וש"מתנות" (בנסיבות אלה המושג עצמו הופך למיותר) תמיד יגיעו בחזרה בשלב כלשהו. היות שתהיה חשיבות רבה ליוקרה, לידידות וליחסים אישיים, ערכם של חפצים או של שירותים יהפוך ליחסי. גם כאשר מוצרי צריכה ניתנים במתנה, משתלם ליצור אותם."

* בולו – ע"פ הספר "בולו, בולו"\ P.M – מושג המקביל לשבט, כפר או קהילה. 

walter.h1900@gmail.com