יום שבת, 3 בנובמבר 2012

קוף מיובש\ הילי ולטר


קאט התגוררה ברחוב פנימי בעיר. אמרו עליה שהיא העיר הלבנה, לא כמו קזבלנקה, לבנה בצורה אחרת, כמו טהורה יותר, כזו שהצליחה להתגבר על האפלה ששרתה בה באמצעות אין ספור, עצי אזדרכת. למעשה היה אפשרי בהחלט לספור אותם: על כל קילומטר היו ארבעה עצים – כל שניתן הוא לבחון את השטח הרבועי של העיר, פחות שטחם של אזורי התיעוש, החניונים, הקניון, בתי האנשים. ובעודה גולשת במחשבותיה ומטה על ריפוד העור של המושב האחורי במכונית של הוריה, מונה את רשימת המסיחים, הגיעה למסקנה שהדרך הפשוטה ביותר לספור את העצים היא רק במנייתם אחד אחד.

ביום שניתקו את קוף מהאינפוזיה הם הלכו לספור עצי אזדרכת בעיר. קודם כל מסביב, ברחובות הפנימיים, בסמטאות. היא ביקשה ממנו לסמן כל עץ שהם חולפים על פניו והלכה לצידו עם מחברת ממוחזרת קטנה חומה ועיפרון ירוק והחלה למנות את העצים בחמישיות על הדף. הקוף היה מקפץ מאחוריה מסמן כל עץ אזדרכת בעיר בחיוך אדום בעיפרון. קאט הגיעה למסקנה שהסיכוי שעוד מישהו מצייר על העצים חיוכים בעיפרון אדום – כל כך מיקרי עד שאינו הגיוני כלל.

קאט קיבלה את קוף ליום ההולדת שלה, כך אמה אמרה לה משום שהיה זה יום הולדת מוקדם לא זכרה קאט את אותו היום ומבחינתה – קוף היה שם מאז ומעולם. לקוף היה כשרון מופלא, היה שוכח במשך ימים ארוכים לשתות מים ולכן היה מוצא את עצמו לפחות פעם בחודש בבית החולים כשמחט גדולה מטפטפת לו נוזלים לתוך זרועו. אמרו להוריה של קאט שלקוף יש מחלה נוירולגית נדירה שהוא לא מרגיש צמא אף פעם. הם הפקידו בידיו שעון שצפצף בכל חצי שעה, זו הייתה ברירת המחדל שלו, והפקידו בידיו מימיה, וכשהיו יוצאים לטיולים בעיר, גם לקאט נתנו מימיה – אך לעתים קרובות קוף היה מתעלם מצפצופו של השעון ושוכח היה שוב לשתות מן המים.

"כך תגיע שוב לבית חולים!” צעק אליהם החולד כששכשך רגליו בפלג. "לפחות תעצור את הצפצוף הטורדני הזה ותפסיק להעיק על כולנו"."זה מפריע רק לך! הגיע הזמן שתפסיק לדבר בשם כולם!” מחתה קאט כנגדו. “קח קוף, שתה קצת מים, שלא יתייבש לך השכל".וקוף מצץ מעט מן המימייה והפסיק."עוד, קוף!” היא שלבה זרועותיה על מתניה."תעשי לי מיקי" הוא ביקש בלי בקשה."מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי" וכשסיימה הוא הוריד את המימייה ונשם לרווחה."זהו?” תהה."לא. רק קצת התעייפתי. תמשיך לשתות". והוסיפה כמה "מיקי" וקוף הוסיף לשתות."בואי נמשיך לספור!” קוף תלש את שפתיו מפיית הבקבוק ונראה נרגש מאוד מפעולת ספירת העצים."אולי תשתה רק עוד קצת?” קאט הפצירה בו כמעט מתחננת."אתה יודע שאנחנו רק לטובתך!” החולד חזר לשיחה שכבר כמעט נשכחה. קאט כבר לא העירה לו על שדיבר ב"אנחנו" ו"כולנו"." די אני לא רוצה יותר! כבר אין לי אוויר!” קוף דחף את המימייה לידיה של קאט."אבל קוף!” הוא החל לרוץ והיא התקשתה מעט לנתק את רגליה מהאדמה. “קופי, קוף!” היא החלה קוראת לו בנחמדות. “אמא ואבא יהרגו אותי אם שוב יקרה לך כמו בשבוע שעבר"."אז אל תגידי לאף אחד!” הוא מחה. “שתדעי שהם מנסים להרוג אותי שם כשאני שוכב במיטה בבית החולים."להרוג אותך?” היא פקחה עיניים גדולות בפליאה."כן!” הוא רקע ברגליו. “הם מנסים להרעיל אותי!”."למה אתה חושב שהם מנסים להרעיל אותך?”"לא מנסים, בעצם, הם מצליחים. תמיד אני מתעורר וככה חמוץ לי בפה" הוא החל מסתבך בין רגליו בצעדים קטנים. “גם קיפוד במיטה לידה צייץ על זה משהו, הוא אמר שככה אמרו לו – שזה בגלל שהפה שלו יבש אז הכל חמוץ לו, כמו שאוכלים תאנים שהן לא מוכנות עדיין והפה עוקץ. אבל אנחנו שנינו יודעים שמה שהם מטפטפים לנו שם זה רעל! הם רוצים להרוג אותנו!”. קוף התיישב על הרצפה והניח את ראשו בין ידיו."למה אתה חושב שהם רוצים להרוג אותך?”"כי שמעתי שזה עולה הרבה כסף, שמעתי את אמא ואבא מדברים באוטו, כשהם החזירו אותי הביתה, הם חשבו שנרדמתי כבר, אבל רק עצמתי עיניים"."אמא ואבא לא רוצים להרוג אותך!” היא ביטלה את דבריו בחיוך, ניגשה אליו תוך פתיחת פקק המימייה ורכנה אליו תוך הגשת המימייה לשפתיו.


 קוף הסיח את דעתה של קאט מעט, הוא סיפר לה על אבא של קיפוד. כשהיה בבית החולים קוף פגש שוב את קיפוד ואביו, והוא סיפר לקיפוד ולקוף על הנחל הזה שעכשיו הוא וקאט טיילו לצידו. הוא סיפר שפעם לא היו שם מים, "רק ערוץ שומם, ואדי יבש". לא היו שם מים, היו שם רק הרבה עצמות ואז בא יחזקאל שחיבר את כולן, כל עצם אחת לשנייה, ואז על העצמות צמחו בשר ודם ועור והם קמו ויצאו מהואדי. "הוא אמר שבסוף של כל החיים אז הצדיקים יחזרו”. קוף סיפר, והוסיף גם שאחרי זה הוא שוב נשק לקיפוד על ידו, זו שלא הייתה מחוברת למחט, וגם נשק לו על ראשו הקירח. קוף סיפר שאחר כך הוא בכה קצת ואמר לקיפוד שהוא "צדיק גדול" ומשהו עם "אלוהים" ו"חסד" וקיפוד שוב עשה את עצמו ישן עד שאבא שלו הלך. "אז לא שאלת אותו מה קרה להם?" קאט זרקה שאלה דחופה."למי?”"לאנשים שיצאו מהנחל? לעצמות?”"לא יודע, אבא של קיפוד אמר שזה עוד לא קרה, אבל אמר שבעזרת השם זה עוד יקרה!”"טוב" היא השיבה מאוכזבת, "קח תשתה, שלא תתייבש". הוא הזיז את המימייה, והיא החזירה אותה שוב לפני פניו, הוא הסיט אותה שנית והיא הסיטה שוב - בחזרה. כך "שיחקו" שוב ושוב עד שקוף התייאש מעט ונכנע."את לא תרעילי אותי, נכון?” תקף לפתע גל חרדה את עצביו. “את לא תרעילי לי את המימייה?”"לא קוף, לא היום". קאט השיבה מתבדחת."אז מתי?” הוא פקח עיניים גדולות ומבוהלות."לא היום. תמשיך לשתות!” הוא לקח לגימה קטנה ושוב ביקש -"תעשי לי - “ והיא כמו תמיד ידעה להמשיך."מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי...”.

walter.h1900@gmail.com

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה