יום ראשון, 7 באוגוסט 2011

איזו מין שלווה


דוד שלי, עופר, הרחיב את המרפסת בכניסה לבית. מוחמד עוד לא הספיק לבנות את ההמשך של הפרגולה אז האלכוהול ניסה להתאדות לנו מהגוף דרך הקרקפת ונותר תקוע במעלה הראש שלנו עם כל רוח שנשבה, שהשאירה אותנו באותה מצב ובלי שום רצון לצאת ממנו.

שמחתי כשיובל מלמל משהו על הסיגר של עופר, הוא לא ביקש אבל כאילו כן. ועופר אמר לו שזה או שהוא יבקש או שלא יבקש ולא יקבל וזהו. תוך כדי הוא פתח את הקופסא והגיש לו שיוציא אחד.

ניסיתי לסיים את הגלן מורנג'י כל עוד היו קוביות קרח בכוס שטרם נמסו. הם דיברו על אלכוהול, בשר וסיגרים, ועל טיולים באירופה ואוסטרליה ואני רציתי להרים את הרגליים שלי באוויר ולאכול שם תותים, ככה, לא רגל על רגל. כאילו המקום הכי נכון להיות בו זה בדיוק הרגע הזה אבל בו זמנית להיות אחרי הסיפורים של ניו זילנד וקרואטיה.

נשכבנו על המיטה שלי, הוא זרק את הנעליים לכל כיוון ומייד רצתי לסדר אותן ישר. אמא שלי אמרה פעם משהו על מזל טוב, או להתחיל את היום ברגל ימין, לא זכרתי איזו רגל שמתי בנעל ובכלל איזו נחתה על הרצפה ראשונה באותו בוקר. תוך כדי פתחתי את כל החלונות בבית, רציתי להשתזף, השמש נראתה כמשתפת פעולה עצלה למדי. אז שכבנו ככה עם כל האור הזה מסביב וחלמתי על פסח הקרוב שנעשה בכנרת, או בנגב, במקום שיש בו הרבה שמש, הרבה רוח ואופציה למים חיים. אז החלטתי שיוצאים לפארק, שמתי טי – שירט ומעיל, הוא אמר שיהיה קר, אני העדפתי להאמין לשמש, אבל עדיין לבשתי מעיל.

הוא צילם אותי קצת על הנדנדה, גם אני צילמתי פעם תמונות כאלה – ילדים גדולים עושים דברים של ילדים קטנים. נסקתי עם הנדנדה, הרוח היתה קרה כל כך והשמש לא חמה מספיק. חשבתי שאולי אחר כך אהיה חולה מזה אבל שכרגע זה לא משנה.

המשכנו, גוררים את עצמנו, לפחות אני, גוררת את עצמי בדילוגים. חשבתי שאלעד גר ברחוב המקביל ומסתבר שהיינו כבר ברחוב המקביל ולא שמתי לב. שמעתי אותו פורט קצת על הגיטרה במרפסת והצצתי דרך השער המתפרק על הבית הישן של סבתא של אלעד. הוא היה במרפסת שנראתה כל כך הרבה יותר יפה מהקיץ של לפני חמש שנים בו ישבנו במרפסת לפני כן.

הוא מלמד אנשים לנגן, לימד עכשיו את אח של אקים, הארוס של שלי, החברה הכי טובה שלנו – מה שהזכיר לי בערך באותו זמן שאלעד הלך להרתיח לנו צ'אי – הערתי את שלי מהשינה, זה לא הספיק, היא מלמלה כמה דברים בקול של "עישנתי עכשיו פאקט מלבורו", למרות שבכלל עישנה נקסט, וחזרה לישון.

אז הצ'אי, והודו, כל כך הרבה הודו. וכל הזמן הוא מחזיק לי את היד ואומר לי שאני אצא מכאן יום אחד, שהוא יקח אותי להודו, יקח אותי לאוסטרליה, ניסע ביחד לארצות הברית וכל מקום, כל מקום רק לא נתניה. התחיל להיות לי קר. החזקתי את ספל הצ'אי שאיבד מעצמו נוזל חם וחום בכל רגע. כשהוא נגמר חיכיתי עוד כמה רגעים בכדי לסמן תזוזה. אלעד אמר עוד מבעוד מועד שיש לו חצי שעה ולא רציתי שיסלק אותי, אז הלכתי לבד.


walterh1900@nospammail.net

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה