אני
עוברת באותו רחוב ארור.
בקצה הרחוב נמצאים המגדלים המתנשאים מעליי. ולא רק עליי.
לידם, ממלכת הפחד, כמו בסרט אקספרסיוניסטי גרמני, שמזכירה לי כלא.
בקצה הרחוב נמצאים המגדלים המתנשאים מעליי. ולא רק עליי.
לידם, ממלכת הפחד, כמו בסרט אקספרסיוניסטי גרמני, שמזכירה לי כלא.
אני
עוצרת מדי פעם, שם, בנקודה ההיא. לפעמים גם מדברת אליך.
לפעמים מרגישה שם קצת לבד מדי.
איך לעזאזל כל השאר מתמודדים עם זה? הם בכלל מתמודדים עם זה?
איבדתי בקיץ האחרון הרבה אנשים שאהבתי.
ואז פתאום אני מצליחה לתקשר עם מישהו, יש תחושה של שותפות גורל, יש תחושה של קהילתיות, אז אני נאחזת בה עם קצות הציפורניים – מפחדת להתנהג כמו מטומטמת, תמימה, רגשנית, משעממת מדי.
לא רוצה להיות לבד, לא יכולה להיות לבד.
לפעמים מרגישה שם קצת לבד מדי.
איך לעזאזל כל השאר מתמודדים עם זה? הם בכלל מתמודדים עם זה?
איבדתי בקיץ האחרון הרבה אנשים שאהבתי.
ואז פתאום אני מצליחה לתקשר עם מישהו, יש תחושה של שותפות גורל, יש תחושה של קהילתיות, אז אני נאחזת בה עם קצות הציפורניים – מפחדת להתנהג כמו מטומטמת, תמימה, רגשנית, משעממת מדי.
לא רוצה להיות לבד, לא יכולה להיות לבד.
אני
חושבת שאני עושה היום את מה שבאתי לעולם לעשות.
אני יכולה לקרוא לזה בכמה וכמה שמות אבל זה לא משנה. מי שמכיר אותי יודע מה אני עושה, אני חושבת שאולי אולי מישהו גם מעריך.
זה די בעייתי לחיות כל כך הרבה שנים עם רגשי פחיתות, פחות כבוד, פחות חיבה, פחות אהבה.
אני מניחה שיש כאלה שאני לא מעניינת אותם, אולי גם יש כאלה שלא רוצים לראות את הפרצוף שלי בגלל שאני מזכירה להם דברים שהם היו מעדיפים כבר מזמן לשכוח, אולי.
אולי אני אוכלת סרטים. אני בטוח אוכלת סרטים.
נזכרת כמה חיכיתי לחיים שאני חיה עכשיו, וזה בסדר.
אבל היום, היום כשהתחלתי כבר להתקרב למקומות שרציתי להיות בהם, הכל נהיה הרבה יותר מדי מקושקש.
אני לא ברורה לאיש ולי ולעצמי גם.
אני לא מבינה דבר וחצי ולפעמים נראה לי שקשה לי מדי לחזור לתלם.
שיזדיין התלם.
לא נכון היה ללכת עליו כל כך הרבה זמן. כמה קיצורי דרך עשיתי לעצמי ולא למדתי שום דבר בדרך.
אני יכולה לקרוא לזה בכמה וכמה שמות אבל זה לא משנה. מי שמכיר אותי יודע מה אני עושה, אני חושבת שאולי אולי מישהו גם מעריך.
זה די בעייתי לחיות כל כך הרבה שנים עם רגשי פחיתות, פחות כבוד, פחות חיבה, פחות אהבה.
אני מניחה שיש כאלה שאני לא מעניינת אותם, אולי גם יש כאלה שלא רוצים לראות את הפרצוף שלי בגלל שאני מזכירה להם דברים שהם היו מעדיפים כבר מזמן לשכוח, אולי.
אולי אני אוכלת סרטים. אני בטוח אוכלת סרטים.
נזכרת כמה חיכיתי לחיים שאני חיה עכשיו, וזה בסדר.
אבל היום, היום כשהתחלתי כבר להתקרב למקומות שרציתי להיות בהם, הכל נהיה הרבה יותר מדי מקושקש.
אני לא ברורה לאיש ולי ולעצמי גם.
אני לא מבינה דבר וחצי ולפעמים נראה לי שקשה לי מדי לחזור לתלם.
שיזדיין התלם.
לא נכון היה ללכת עליו כל כך הרבה זמן. כמה קיצורי דרך עשיתי לעצמי ולא למדתי שום דבר בדרך.
היום
אני יודעת שהדרך לא באמת כזאת ארוכה. אני פשוט יכולה לקום ולהפסיק להאמין לכל
הבולשיט הזה.
רק ביני ובינך, יכול להיות שזה בכלל לא נורא להיות הומלס.
ומי בכלל קבע שמי שאין לו ארבע קירות מרובעים וגג עם מנורה מסריחה מעליו הוא הומלס?
משגע אותי שהם הצליחו לחדור לך לתוך השלד, לתוך הבסיס שלך ולשכנע אותך שאם אתה מאבד את הבית שלך, אז סופית איבדת את הכבוד שלך.
זה לא נכון. זה לא הבית והרכוש שעושה את הכבוד שלך ובכל מקרה זה לא הכבוד שלך שיסדר לך חיים מאושרים.
רק ביני ובינך, יכול להיות שזה בכלל לא נורא להיות הומלס.
ומי בכלל קבע שמי שאין לו ארבע קירות מרובעים וגג עם מנורה מסריחה מעליו הוא הומלס?
משגע אותי שהם הצליחו לחדור לך לתוך השלד, לתוך הבסיס שלך ולשכנע אותך שאם אתה מאבד את הבית שלך, אז סופית איבדת את הכבוד שלך.
זה לא נכון. זה לא הבית והרכוש שעושה את הכבוד שלך ובכל מקרה זה לא הכבוד שלך שיסדר לך חיים מאושרים.
אני
יכולה לחיות איפה שבא לי. זו קלישאה להגיד שהבית הוא איפה שהלב, אבל קלישאות הן
נכונות ולכן הן קלישאות.
הלב שלי במקום, הבית שלי במקום.
אז אני יכולה להסתובב בעולם, לבקר בשבטים של חקלאים ולקטים.
לצאת מבין ארבעת הקירות ולנשום, להשתחרר מהכבלים ולרקוד.
אני יכולה להקשיב, ללמוד, לאהוב.
אני יכולה לישון בלילה, אני יכולה לחלום.
אולי זו החלמה, אבל אני עדיין סוחבת על עצמי עוד מליון צלקות ישנות.
אולי לסחוב אותך איתי לנצח זה הדבר הנכון לעשות.
הלב שלי במקום, הבית שלי במקום.
אז אני יכולה להסתובב בעולם, לבקר בשבטים של חקלאים ולקטים.
לצאת מבין ארבעת הקירות ולנשום, להשתחרר מהכבלים ולרקוד.
אני יכולה להקשיב, ללמוד, לאהוב.
אני יכולה לישון בלילה, אני יכולה לחלום.
אולי זו החלמה, אבל אני עדיין סוחבת על עצמי עוד מליון צלקות ישנות.
אולי לסחוב אותך איתי לנצח זה הדבר הנכון לעשות.
אני
לא אאמין להם יותר לעולם, לא מאמינה להם לאף מילה.
אני לא אשחק את המשחק. הכללים מזמן נשברו בשבילם ועכשיו הם נשברים בשבילי באופן סופי.
הכבלים שלי, הכללים שלהם, נשרפו יחד איתך.
אני לא אשחק את המשחק. הכללים מזמן נשברו בשבילם ועכשיו הם נשברים בשבילי באופן סופי.
הכבלים שלי, הכללים שלהם, נשרפו יחד איתך.
מאז
שהלכת אני שבורה, מפוזרת, מבוזרת, ממוקדת מטרות.
לא יעבדו עליי עם ה-"תבחרי מטרה אחת".
אני רוצה עולם הוגן, נקי, בריא, אקולוגי, אוהב, קיים,לא הולך ונעלם.
עולם מתחשב בזולתו וסביבתו, עולם טבעי.
אבל אני שבורה.
אני מנסה כבר זמן מה להבין מה קרה אז,
מנסה לחבר נקודות, לראות סימנים, להבין אולי גם מי הייתי.
לפני שהשתניתי.
מנסה לחפש את עצמי מאז אותו ערב.
אני יכולה לשמוע רק את הקול העמום שלי ברשת
ואת האנשים האלה שכבר כל כך הרבה זמן לא ראיתי.
לא יעבדו עליי עם ה-"תבחרי מטרה אחת".
אני רוצה עולם הוגן, נקי, בריא, אקולוגי, אוהב, קיים,לא הולך ונעלם.
עולם מתחשב בזולתו וסביבתו, עולם טבעי.
אבל אני שבורה.
אני מנסה כבר זמן מה להבין מה קרה אז,
מנסה לחבר נקודות, לראות סימנים, להבין אולי גם מי הייתי.
לפני שהשתניתי.
מנסה לחפש את עצמי מאז אותו ערב.
אני יכולה לשמוע רק את הקול העמום שלי ברשת
ואת האנשים האלה שכבר כל כך הרבה זמן לא ראיתי.
יכולנו
לחיות, יכולנו למות.
יכולתי לאהוב אותך.
כל מה שאני זוכרת זה שכל כך כעסתי עליך אז.
המוח כל הזמן מתעסק- הבנתי אותך? לא הבנתי אותך? זה משנה בכלל?
לא. לא את ההבנה שלי אותך, לא ההבנה שלך את העולם שנברא, לא העובדה שמצבך – לא באמת רע, זה רק העולם הישן, עידן הבטון והברזל שהקשיח את גבך, את ראשך, את שכלך.
אבל לא את לבך. בעצם, אולי גם את לבך.
ואז כשבערה בך אש, ראיתי.
יכולתי לאהוב אותך.
כל מה שאני זוכרת זה שכל כך כעסתי עליך אז.
המוח כל הזמן מתעסק- הבנתי אותך? לא הבנתי אותך? זה משנה בכלל?
לא. לא את ההבנה שלי אותך, לא ההבנה שלך את העולם שנברא, לא העובדה שמצבך – לא באמת רע, זה רק העולם הישן, עידן הבטון והברזל שהקשיח את גבך, את ראשך, את שכלך.
אבל לא את לבך. בעצם, אולי גם את לבך.
ואז כשבערה בך אש, ראיתי.
תמיד שנאתי את רחוב קפלן.
walter.h1900@gmail.com
מרגש,אהבתי
השבמחק