ורוניקה נובל הגיעה לבאר כמעט בלי נשימה. עוד נשאר איזה מקום וחצי פנוי בישיבה, מול המסך שהתקנו בבוקר. גורדי ושאר החבר'ה החליטו שרק ורוניקה מספיק אחראית בשביל להגיע שעה וחצי לפני שהמשחק מתחיל, לתפוס מקומות ועדיף על הבאר. בינתיים היא עוזרת לי לשטוף כוסות, היא קוראת לזה "למרק חטאים", אני קורא לזה עבודה.
"בנג'י!" היא מעירה אותי.
"הא?"
"אני קוראת לך כבר שלוש דקות! תתעורר! יהיו פה הרבה צרפתים היום".
"אני יודע". כל הזמן היה לי בראש התרחיש הזה של עשרות אנשים שרוצים שירות ואני רוצה לראות את המשחק. בדרך כלל זה לא כל כך משנה לי לעבוד תוך כדי, אבל היום אכפת לי. היום הייתי כל כך רחוק, וכל כך מנותק, היום כל כך התגעגעתי הביתה.
יוני. הדירה של מיטל הייתה על גורדון, הכי קרוב שאפשר לדיזינגוף. התארגנו על בירות. עמי, השותף של מיטל, חיבר את צינור הפלסטיק לברז במטבח בשביל להשפריץ על הצועדים המזיעים. ניקיתי את כרטיס הזיכרון, תלשתי את הבטריות שסיימו להיטען מהשקע בקיר. יצאתי מהחושך והשקט המפתיע של הדירה שלי החוצה – לשמש ולרעש. סער בדיוק חזר מחו"ל, כולם אומרים כבר חו"ל כי אף אחד לא סגור על איפה הוא היה החודש ולאף אחד כבר לא ממש אכפת. אני שונא את סער. החתיכת חרא קנה ניקון D90. הוא אוהב להתלהב על זה מולי, כי אני נחשב בחבורה ל"חובב צילום". סער נחשב בחבורה לחתיכת חרא הזה שמזבל ת'שכל על כמה שהחיים שלו משמימים בין טיול סקי בבלגיה, שוקולד איכות, סוכריות לפילטר של הפרלמנט מהמלון בסוהו ואיזה פסל עם זין ענקי, כנראה מחנות מזכרות לתיירים מ... למי אכפת. עמי אלתר איזו "תאונה", הצינור כאילו השתלט עליו, כאילו "קם לתחייה" והשפריץ איזה חצי ליטר לאוזן של סער, הוא לקח את זה קצת קשה, עמי הרטיב לו את אייפון שהיה בכיס של ה"לי קופר". וגם את ה"לי קופר".
ורה מדגמנת עם הוובוזלה לאחת עם מצלמה וסיכות של דגל הגאווה. המלצרית עדיין לא הגיעה, בדרך כלל המקום הזה הרבה יותר טוב, הוא הבית, ודווקא היום, ביום חשוב כזה, השירות כזה מחורבן. נכון, הרבה יותר עמוס היום – אבל עוד רגע קמים לשיר את ההמנון ואחרי זה מתחיל המשחק. ואיפה המלצרית?
לירוי מעשן בשרשרת, הוא אומר שזה מוריד לו קצת את הרעב אז אני מנסה. אני לא מעשן כל כך הרבה, רק באירועים חשובים. אז אני מדליק את הסיגריה ומנסה שלא ליהנות ממנה יותר מדי.
הבירה מגיעה בדיוק שנייה לפני ההמנון, אני עדיין מת מרעב וחצי גינס הזה הולך להשפיע עליי. אבל אני גם נורא צמא. אז מסיימים עם ההמנון, ורה תוקעת לי כמה צלילים מונוטוניים של הוובוזלה באוזן, פעם היא חשבה שאני דלוק עליה, אחרי שסיפרתי לה שלא כל כך, היא נהייתה הידידה הכי טובה שלי. כאילו זה איזה כלל לא כתוב – כל בחורה צריכה ידיד הומו.
התעוררתי בקיץ, ישבתי על הטיילת וחיכיתי לנב שתחזור. העיר התמלאה בדגלים צבעוניים, באדום וכתום וצהוב, בירוק וכחול וסגול. חשבתי שאולי אהבתי את זה כי התחשק לי להיות קצת צבעונית. כשהיא חזרה היא התיישבה לידי עם עוד שני בקבוקים. מאיזה מסעדה או קיוסק או מכונית, מישהו שמע את "don’t wonna miss a thing" ופתאום התחלתי לצוף בתוך איזה יקום מקביל צבעוני ונפלא יותר מזה שיהיה בשבוע הבא. היא אמרה לי "זה אחד הימים הטובים ביותר". אמרתי לה שאני הפוכה מעייפות. אבל חייכתי אליה, שתדע שגם לי היה טוב. היא נפנפה בדגל שלה בנונשלנטיות, או שלא. ראיתי את השמש שוקעת לה במשקפי השמש. רציתי לנשק אותה, רק בשביל לבדוק אם יש לי לב. הייתי כל כך בטוחה שברגע הזה יש לי קצת. ובאותו רגע רציתי שיהיה בדיוק אותו רגע שהיה, אחרי זה רציתי שיהיה כבר מאוחר. באותו קיץ קצת רציתי למות כבר, כי הרגשתי שמשהו בי מת כל הזמן. זה נשמע נורא יפה, נורא, לרחף בחלל כל הזמן, להיות תלושים מהמציאות ומחוברים לחלקים שבה ברקמות הכי עדינות. היא נישקה אותי טוב, אבל אני לא יודעת מה זה טוב, זה היה נעים, לפעמים נראה שבנות מנשקות כמו שהיו רוצות שינשקו אותן.
אחר כך בכיתי מתחת למשקפי השמש שלי, היא שמה לב, זה לא היה משהו חדש। היא ידעה שאני לא רוצה שתשאל מה קרה ולא שתנסה לנחם אותי, אז היא הלכה להביא לי עוד בירה ואמרה שאם אני מתחילה להקיא לה באוטו אז היא תפתח את הדלת באמצע הנסיעה ותעיף אותי. עניתי שלא מפריע לי והיא גלגלה עיניים, אבל לא כמו שאמא של אורי הייתה מגלגלת עיניים כשהייתי נכנסת אליהם הביתה עם הבוץ של השדות. כשהיא הלכה בפעם שאחרי זה ראיתי איזה זוג מתמזמזים על החוף והמצלמה שלי צילמה אותם. וגשם של מצנחים צף בלחות של העיר הזאת. פשוט יפה כל כך, היום הזה, באותו רגע שהוא התחיל, לפני הצהריים, יום שישי. הצבע של השמים התאים לצילום של "הקיץ האחרון שלי כאן", אבל אני לא חושבת שהוא יהיה. ביום שאחרי כבר התחלתי לראות את כל הצבעים מאותו היום דוהים לאט לאט לכדי יופי קבוע שיישמר לנצח בזיכרון. ידעתי שאני לא אצלם יותר דברים יפים אלא אם כן אברח מכאן, ידעתי שאני לא אשבור יותר שום דבר, אלא אם כן אעזוב. ואיכשהו, הגאות והשפל הביאו עמם ערימת בלונים לבנים שנשארו מהלילה הקודם. ואני לא עזבתי, אבל עדיין רציתי.
לתגובות, טקסטים, עכברושים מתים, שאר מכרסמים חיים וג'ינגס חאן:
walterh1900@nospammail.net
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה