חסה

הוא שכב על הכפייה שלו, ספק הייתה איזה וילון או מכנס ישן שהוא קרע למטרת קשירה סביב הראש בנסיון להראות פאלאח אמיתי.

"תגיד משהו כבר!" צעקתי עליו, ההפסקה התארכה עוד יותר. בהיתי אל השדות הירוקים שעוד עלינו לקטוף ממש היום אחרת יהיה כבר מאוחר מדי. החסה צריכה טיפול עדיין ומהיר, לעבור דירה ביחד עם שאר החממות של הישוב לפני שהבולדוזרים יגיעו להשמיד כאן הכל.

"חסה נהדרת!" הוא כרסם עוד עלה טבול במי לימון ומלח.

חתיכת זין. "ת'באמת מדבר איתי עכשיו על מצב החסה בשטחים?" רציתי להעיף אותו על הבוץ וללכלך ת'חתיכת זין הזה. קיבינימאט. כל כך הרבה חיכיתי לספר לו ולדבר איתו והחרא הזה מכרסם חסה ובוהה בעננים. איזה זין! איך הוא יכול להיות כל כך רגוע? כל כך שליו? כמו השם המסריח שלו. למה לי אין שם כזה שיכול להנחות אותי לאיזה התנהגות כזאת ברורה.

הכל התחיל במדבר, שליו נרדם על הסלע ואיבד את האתונות. אחרי זה שאולי היה צריך לצאת לטיולים במדבר לחפש את העדר עד שגידי גילה את כל האתונות בפינת חי ואת החמור שלי שנרדם שוב על הסלע. כולם כבר זרקו לשאולי איזה מילה על האתונות שהוא לא מצא, אבל איכשהו טלי הפכה כאן למלכה, או למלוכה כשהיא הכינה לו ארוחת ערב מאוחרת כשהוא חזר מהמסע במדבר - סלט מכרוב אדום ורוטב בלסאמי שהיא הצליחה לפלח מחדר האוכל. שאולי, שהיה יותר ג'ינג'י כמו דוד המלך, זלל את הכרוב האדום, שתה את הבלסמי, ומשח עצמו למלך עם שמן זית וקטורת בניחוח פאצ'ולי.

ואז מישהו החליט שהגרעין שלנו לא אחראים מספיק, היינו חייבים להוכיח איזה משהו למישהו והתנדבנו לארגן משלחת להתנחלויות, לעזור שם בהעברת החממות בהשתדלות רבה שלא להרוס שום דבר. לא היה לנו כוח להתעסק עם אנשים ולנחם ולנסות לגבש דעה אבל ניסינו לעשות משהו שיראה לאנשים שאנחנו לא מפונקים ולא מנותקים. אז במקום לדבר התעסקנו עם החסה. ככה עם כפפות, בעדינות, עם אסטרטגיה של צמר גפן, לא לפגוע בשום דבר, לא לדבר על שום דבר. ואז אני זורקת לשליו משהו על שתיקה ועל שלווה, משהו על סיני ושירת הים, משהו על דולפינים והודו והוא תופס לי את התחת ומפיל אותי על הרצפה ואני לא לוקחת את זה קשה אבל אני לא יודעת עד כמה נח לי עם זה. הפה שלו הריח כמו טובורג גרין וגרעינים שחורים. ברגע שהצלחתי לחבר את הריח לזיכרון קוהרנטי נהיתי גם מודעת לבחילה, למרות שכל כך לא רציתי שתהיה.

אז הוא חטף עלי עצבים קצת, עד כמה ששליו יכול לחטוף עצבים, אם יש לו כאלה. הוא נשכב כולו כאילו שום דבר לא קרה – שקט, שלווה. איזה שקט? איזה שלווה? אני לא מאמינה שהחתיכת זין הזה דופק אותי עכשיו בשביתה איטלקית. אני לא מאמינה שרק לפני יומיים אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא לא ממש ענה, רק נישק אותי, השכיב אותי על המיטה וקצת איבדתי את עצמי עד להפסקה הארוכה מדי מהקטיף של החסה שהתחלתי לחשוב שאולי, בטעות, שיקרתי לו.

שאולי אמר שזה יקרה. ברגע שחשבתי על שליו, הוא אמר שברגע שאני אקבל איזה סימן חיים ממנו אני אחטוף קריזה על השלווה המרגיזה הזאת שלו. יכולתי לדמיין אותו עכשיו אומר שוב את ה"אמרתי לך" הזה, תוך כדי בליסת כרוב אדום כשהבלסמי, השמן זית וחתיכות פלפל שחור גרוס נוטפות על זקנו הילדי, האדמוני. אבל זה לא שאולי ולא שליו, זה הטובורג גרין, הטובורג גרין וגרעיני חמניה קלויים, קלופים, שהזכירו לי איזה לילה אחד לפני שנים שרק כמה רגעים אחרי שנגמר לא הצלחתי להסביר לעצמי אותו ונגעלתי ממנו ונגעלתי מעצמי.

שליו לא דיבר איתי כל הדרך חזרה לקיבוץ, הוא נרדם באוטובוס, מחייך אליי בלי לגלות לי על מה הוא חולם. פתאום התחלתי להסתכל עליו שוב, על כמה שהוא יפה, ושנייה לאחר מכן על כמה שהוא מטופש, כמה שהוא מרגיז אותי כל כך, כמה שאמא שלי אמרה תמיד שרק מי שמצליח להרגיז אותי ככה שווה שאני אתרגז עליו. ואני מתחילה להתנדנד בין איך שאני רואה את שליו לאיך שהוא באמת, בין אהבה לתיעוב, בין פחד לבוז. הייתי צריכה להתאהב בו, ככה באמת, אבל משהו בו פשוט הטריף אותי כל כך – רציתי לחנוק אותו בשנתו, לנער אותו מצווארו השזוף ואז, אחרי שהייתי דופקת לו את הראש בחלון של האוטובוס עד שהיה מאבד את ההכרה, אז הייתי מנשקת אותו.

לתגובות, טקסטים, תרשימי זרימה עם אסטרטגיות לרצח, לינקים לסרטים של סטיבן קינג, ילדות קטנות שקוראות ספרים של דאגלאס אדאמס ועלונים של חיפוש עצמי:

walterh1900@nospammail.net