גמדים\ הילי ולטר

לחברה שלי נשבר כבר מהצבא, אבל אחרי מליון תככים ובלאגנים, היא עברה למורת רוחה לבסיס קרוב לבית. בהתחלה היא עוד הייתה מתוסכלת מהעניין, הרגישה שהיא לא ממצה את עצמה וכל הבולשיט הזה של אנשים אידאליסטים כמותה, ואז צצו כל הבעיות בבית, ההורים היו משגעים אותה, היא הרגישה שהיא מאבדת את העצמאות שלה, זו שהתעקשה לבנות במשך שנתיים מחוץ לבית וגיל התבגרות ארוך רבוי מאבקי כוחות. אז היא עברה לגור איתי. בבית שלנו שליו יותר.

כל יום היא חוזרת הביתה, הכי מאוחר בחמש וחצי. היא מתקלחת, דוחפת משהו לפה, שוכבים קצת ורואים שידורים חוזרים של "משחק החיים". לפעמים היא מספרת, יש לה הרגשה שבלילה, או גם סתם כשהיא שקועה בניירת במשרד ולא שמה לב, נכנסים לה לראש גמדים, דרך האוזניים הם נכנסים, מספרת שלפעמים היא יכולה לחוש את זרועותיהם הקטנות, הלחות מזיעה, היא מרגישה את הגמדים מזדחלים לה לראש, הם חוצבים לה במח, גונבים פיסות של חכמה , כישרון, אישיות ורגש, היא אומרת "הם גונבים לאט ובזהירות, לאט ובטוח".

לפעמים הייתי בא לבקר אותה בבסיס, המפקד שלה היה "עארס" צעצוע כזה, חושב שהוא "מי יודע מה" חתיך. מספר כל הזמן איך הוא "מת לשבור ת`ידיים לאידיוט ההוא מחיל האוויר". באיזה יום חמישי אחד בדיוק חזרנו מאיזה פאב וראינו אותו מנסה להתחיל עם בחורות ביציאה מאיזה מועדון מסריח בחיפה בעיר, "אויש, איזה אידיוט!" מלמלתי לעצמי, והיא שתקה.

היא נורא שקטה לידו, אני חושב שזה בגלל שהיא לא רוצה לפגוע בו. אני מתבדח עליו כל הזמן. תכלס, אם היו נותנים סמכות בצבא לפי הכישרון והשכל, לדעתי היא הייתה לפחות המפקדת של הבסיס, גם אחרי שהגמדים חצבו במח היפה שלה.

היא כל כך  שקטה בזמן האחרון, שומרת את כל מחשבותיה לעצמה, אני דואג לה. לקחתי אותה במוצאי שבת נעים לחוף  הים, ישבנו על  סדין מרופט ושתינו יין אדום, חשבתי שהיא תשתה ותתחיל לספר, תתחיל לדבר, אבל היא עדיין שתקה, אמרתי לה שאני מפחד שיום היא תתפוצץ מכל הרגשות   האלו, אבל היא אמרה שהיא לא מדברת כי היא כבר לא מרגישה כלום, שלפעמים זה מלחיץ שכבר את האהבה שלנו היא לא מצליחה להרגיש. אבל רק איתי היא מרגישה בטוחה היא אומרת, מנסה להרגיע אותי, בטוחה -  כשייגמר הצבא היא תחזור לעצמה.

אני חושב שפעם ראיתי אותה מנסה להרוג אותם, את הגמדים האלו. נכנסתי לילה אחד לשירותים בסביבות ארבע לפנות בוקר, היא ישבה על הרצפה הקרה, ליד האסלה, כיוונה את האקדח שלי לראש שלה. עצמה עיניים חזק, כשנכנסתי היא פקחה אותם גדולות ומבולבלות, היא אמרה שהיא לא יכולה איתם יותר. לקחתי אותה לחדרינו, נתתי לה לשתות קצת וויסקי שתירגע,שתנשום. היא בכתה בזרועותיי ארבע שעות לערך, ואז עצרה אותך בכח, בלעה אותן והעמידה פני רגועה. לבשה את מדי החאקי והלכה לצבא.

כמה ימים אחרי זה, החזרתי אותה הביתה, בזמן שהיא התקלחה הכנתי לה סלט, כל הדרך היא דיברה על כמה שבא לה סלט כזה גדול ומלא ירקות, מלמלה משהו על "מזון למח", אולי היא השלימה עם העובדה שהגמדים גונבים ממנה ובסוף היא תגמור כמו אחת הפוסטמות בבסיס שלה, היא השלימה עם זה, מבחינתה זה כבר בסדר.

ובלילה, אחרי ששכבנו והיא נרדמה, ראיתי אותם מנסים להיכנס לראש שלה, כל הלילה עמדתי על המשמר. מיניתי את עצמי מילולית כ"שומר הראש" הקטן והיפה שלה. הנחתי ידיים על האוזניים הרכות שלה, ארבתי להם בחושך, הסתרתי את עצמי אפילו מאורו של הירח, נשארתי ער ושמרתי שלא ייכנסו. זה לא היה פשוט בכלל , הם היו קצת יותר משלושים, לא כולל נשים וילדים.

נשארתי ככה בכל לילה, שומר עליה, שומר על הראש שלה. עד הלילה האחרון בו נפלתי שדוד מעייפות אל זרועותיה, ראשי נח על בטנה, היא ליטפה וליטפה אותי בחום. עורו של הירח זהר על גופינו האחד, היא הייתה קפואה כקרח. בבוקר כשהתעוררתי, היא כבר הייתה ללא רוח חיים. לבשה את המדים והלכה לבסיס.
פתאום גם אני הרגשתי "חלול" יותר .

walter.h1900@gmail.com