בבית של אבא אף פעם לא היה לנו יותר מדיי כסף. לא שהיינו עניים חלילה, תמיד היה מה לאכול, תמיד הייתה לנו קורת גג. ואני זוכרת שבבית הספר היסודי היה מבצע של "מחשב לכל ילד", לי לא הגיע מחשב, זה הי מבצע "מחשב לכל ילד עני". אך לא הייתי עשירה ולא הייתי ענייה. בדיוק באמצע. נדפק המעמד הבינוני.
לפעמים אבא היה שואל בכעס "מה את רוצה שאני אעשה?". ואני כובשת את הבכי, רוצה להגיד לו שמה שהוא עושה זה מעל ומעבר ובמקום צועקת ומתרגזת. יוצא שמה שהוא מבין ממני זה שאני מצפה ממנו לדברים ושאני יודעת שהוא לא יכול לתת לי כלום, נדמה כי הוא חש נעלב ממני, חש לא יוצלח. כבר שמעתי אותו פעם, אומר לאמא בכאב, איך הוא העביר את המזל הרע שלו גם לילדים שלו.
ואמרתי אין ספור פעמים כמה שאני שונאת את המזרחים האלו שמתלוננים על קיפוח מצד האשכנזים, האליטה. אליטה? מי אליטה? אלו שמסוגלים להתלונן גם ממקום מושבם בכנסת – "קיפוח נגד המרוקאים". ואני חושבת לעצמי שאנחנו כבר לא חיים בתקופת ה"סלאח שבתי". המרוקאים כבר לא גרים במעברות. ובשם האפלייה המתקנת משפחת ביטון, אבוטבול ובוחבוט חיות בוילות מפוארות בשעה שאני רואה יותר "גרינברגים" ו"קפלינסקים" מחפשים בפחי אשפה מה לאכול. אז אבא אומר שלא כולם כאלה, שלא כולם מתלוננים על קיפוח ואני אומרת שהסטאטוס קוו הזה הרג את כולנו. כשבגין רצה להיות ראש ממשלה האשכנזי הגזען קם וצעק ברחובות העיר "אחיי המרוקאים". אני עדיין מנסה לתרץ את דבריי ואומרת "כשמזרחי נדפק הוא מאשים את הקיפוח! כשאשכנזי נדפק – אז הוא יודע שזה בגלל שהוא דפוק!" אבא מביט בי בעצב "זה רע מאוד שאת חושבת ככה".
אני אומרת לו שאני צריכה לתפוס לעצמי מישהו מהאסכולה הישנה – מהאשכנזים, הקיבוצניקים, עם אהבת הארץ הישנה והאמיתית. קיבוצניק, אשכנזי, עשיר ויפה – זה מה שאני רוצה. ואומרים שגזענות באה מבית. אני את הגזענות שלי רכשתי בעצמי – אומרת לאבא "אל תדאג, אני בחיים לא אביא איזה בן זוג מרוקאי הביתה!". ואבא שוב מסתכל עליי ואומר שלא חשוב היופי, לא שוב הכסף, בעיקר לא חשוב המוצא. אך בכל זאת בחרתי לי קיבוצניק אשכנזי לגמרי, בחור בהיר עור, עם לחיים סמוקות ועיניים ירוקות. ואבא היה מרוצה, כי הייתי מאוהבת לגמרי והוא ראה את מה שלא ראיתי רק שנים אחרי זה, שגם נאהבתי באמת. והקיבוצניק היה ילד יפה, מבית טוב, עם מספיק שטויות בראש כדי שיצליח להתמודד עם השטויות שלי היו ותמיד יהיו בראש. ואחרי שנים ספורות, גם הקיבוצניק היפה שלי איבד את הכסף ואיבד את היופי. ובלי לחשוב בכלל על אפשרויות אחרות מצאתי את עצמי נשארת איתו – בהתחלה בשם האהבה, לפרקים בשם הנאמנות, לעתים רחוקות במחשבה שאני לא אמצא כבר יותר טוב מזה כי גם אני וגם הוא קורצנו מאותו חרא, נולדנו באותה חלקת ארץ מתפוררת, מלאת דם וכאב ושנאה, זו שאבא לא הצליח להסתיר ממני, זו המציאות שבה אבי עמד לצדי, לפעמים כל כך חסר אונים, חוסר אונים כזה שהגביר בי את אותה מרירות ושנאה.
וכשאבא מת מהתקף לב, חזרנו מבית העלמין לבית של הוריי, לבית של אמי, רק אמי. היא לא ידעה כל כך איך להתמודד איתי, מעולם לא ממש ידענו איך להתמודד אחת עם השניה, אז אבא מת והיא הלכה לישון. אז ניסיתי לבכות. והקיבוצניק שלי ניסה לגרום לי להגיד משהו, או אולי רק לשנות הבעה. אז שפכתי דליים של מים על כל הבית, בעיקר על הסלון בו ראיתי את אבא לאחרונה, רגע יושב לראות סרט של פול ניומן ורגע שני אוחז בליבו, נשמתו נעתקת. ואני נכנסת לטראנס של להבריק את המרצפות לנקות לנקות לנקות. הייתי חייבת לא להריח כלום, לא לראות כלום, לא לשמוע כלום, לא לאהוב כלום, לא להרגיש כלום. והקיבוצניק האשכנזי שלי מנסה להפסיק אותי, להחזיק אותי "המרצפות כבר מבריקות לגמרי!" , הוא תופס אותי בדאגה, בידיו הכבדות, רק רוצה לחבק אותי, להרגיע. ואני נמלטת ממנו בזעם.
ובעודי רצה החוצה מהבית, אני רואה תמונות ילדות בראש, אני רואה אותנו, את כל המשפחה, עולים על הטנדר המקרטע של אבא ונסעים לטייל בכנרת וברמת הגולן. ואני חושבת לעצמי בכעס "איך הוא יכול לעזוב ככה!". ונזכרת בבית הספר היסודי, איך בכל יום בהפסקת 10 היה לי בתיק כריך עם שוקולד עטוף בנייר לבן, אני מפסיקה לרוץ, נאחזת בגזע העץ המתפורר שליד גם המשחקים, רוכנת ומתנשמת. פוקחת עיניים, ורואה את אבא עטוף בתכריכים מורד אל הקבר הטרי, עוצמת עיניים ורואה את הכריך עם השוקולד העטוף בתכריכים משלו ובכלל על זה שאת האנלוגיה הזאת שתקועה לי עכשיו בראש מיהודה עמיחי למדתי מאבא שלי.
ואני רואה ילדים קטנים צוחקים ומשחקים בגן השעשועים. וילדה אחת במעלה המגלשה ואת אביה עם ידיו מושטות כלפיה, מעודד אותה לרדת במורד המגלשה, היישר אל זרועותיו החמות, האוהבות. ואני רואה את הגברת הקשישה עם מטפחת הראש ניגשת אליי בעצב ומחזיקה את ידי. אני זוכרת שברגע הראשון חשבתי רק על ריח הדג החריף שנטף ממנה, ריח של אוכל מרוקאי נדמה של "חריימה" כזה, משהו ב ח'.
הזקנה הושיבה אותי על ספסל העץ וחיבקה אותי, סוף סוף בכיתי, היא מחבקת אותי, מלטפת את ראשי, ואני בוכה אל הזקנה המרוקאית הזאת. ומנסה לחשוב למה דווקא אליה אני בוכה, מדוע דווקא לאישה הזרה הזאת? כל כך זרה. ותוך כדיי אותה מרוקאית זקנה מבחינה בחוסר הנוחות שלי, שוב מלטפת את ראשי ואומרת "כל ישראל אחים זה לזה" , ואני שעייפתי מסיסמאות על דו קיום ואחדות, מושכת באפי ומביטה בעיניה. היא מוסיפה "אבא שלך היה איש טוב!". אני נזכרת שוב באבא, כשלקח אותי לגן המשחקים כשהייתי ילדה קטנה, כשרצתי ונפלתי ממהמורה שבדרך האספלט האפורה ורגלי נחבלה בשביל. אני זוכרת את אבא אוחז אותי בזרועותיו ומרגיע אותי, ואת הזקנה המרוקאית מפזרת על הברך המדממת כורכום צהוב צהוב והדם מפסיק ליזול ומתייבש כמו בקווי מתאר, כמו מפה של ארץ חרבה על הרגל שלי.
walter.h1900@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה