יערות, גשם ובטון מפויח\ הילי ולטר

ראיתי את יערה שוב, אחרי שנים. היא נשענה על הברזלים ברציף לחולון, בתחנה המרכזית של תל אביב. בקושי זיהיתי אותה אחרי כל כך הרבה זמן. היא לבשה כפכפים, מכנס קצר סגור בסיכת ביטחון וחולצה לבנה דהויה של "סווייד". עמדתי ממש מולה, מעביר עיניים עליה, בוהה בקעקוע האימתני שעטף את רוב רגלה השמאלית. וכשנשכה שפתיה, הביטה דרכי מבעד למשקפי השמש הגדולים שלה , הסירה את האזניות. "אורי?".

בחודשים שלאחר מכן אני ויערה חזרנו להיות חברים הכי טובים, "צמד חמד" בדיוק כמו אז לפני שנים. היינו יוצאים ביחד לשתות ולאחר מכן לצעוק על העולם בארבע לפנות בוקר. היא הייתה מספרת לי על כל השבע עשרה שנים האחרונות בהן לא התראנו, והיינו צוחקים על כל שש השנים הראשונות של חיינו בהן היינו צמודים. רק על דבר אחד לא דיברנו, לא אני  ולא היא. כשהגענו לנקודה הזאת תמיד הסתכלנו אחד על השניה בעיניים חוששות ומצפות, חיכיתי שהיא תאמר משהו כדי שאני אוכל סוף סוף לפרוק אלפי דברים שרציתי לומר כבר שנים ולא יכלתי אף פעם. ואני יכול לראות את הידיים המטונפות שלו מלטפות את שערה, אני יכול לחוש אותן מלטפות את שיערי ואת הריח הזה, הריח הנורא שלו שהריח כמו שאני עכשיו. אני מביט בעיניים הערמוניות של יערה וכל מה שאני רואה זה את גן המשחקים הישן, כמו בסרט אימה – והילדה שהייתה שם זו ילדה אחרת והילד הזה הוא לא אני.

היא בכתה כשסיפרה כמה נסתה לשנות את חייה, תמיד נתקלה בתחושה הנוראית שהכל כבר נקבע מראש. כל הגורל שלה נכנס למסלול של חריצים עמוקים, של שוחות מבוצרות. מאז אותו יום שלישי, הביטה בי בעיניים אדומות ולחות מדמעות כבושות – "פעמיים כי טוב" , סיננה בציניות, במרירות. ואני רציתי לחבק את כולה שלא תבכה, אך הצמרמורות של אותן זכרונות נטעו אותי במקומי. השפלתי ראשי, קרבתי את ברכיי אל חזי, אחזתי בעצמי, חזק, שלא אפול חלילה, שלא אפול שנית. אני נזכר ביערה, איך חכתה לי חודשים אחרי זה בגן המשחקים, הסתכלתי מחלון ביתי על הנדנדה עליה ישבה, גירדתי את הקירות, קילפתי לעצמי את הבשר – עד שלקחו אותי לבית החולים. וגם את יערה לקחו, עזבנו שנינו את השכונה הישנה. אך גם אחרי שנים הריח נשאר טבוע באפי.

באותה תקופה עברתי לדירה שכורה עם חברה שלי, ערגה. את ערגה הכרתי בטיול הגדול של אחרי הצבא, טיילתי למזרח הרחוק. פגשתי אותה באכסניה בניו דלהי, כמעט חודשיים מאז שיצאתי לטיול. את נפאל, לאוס וטיבט חרשנו ביחד, דרכנו נפרדו כשהיא נסעה לעבוד קצת באוסטליה, לטייל בניו זילנד. אני חזרתי לעבור את הודו בשנית, הפעם בגפי.

ובדראמסאלה ורישיקש כל הזמן ראיתי את יערה מולי. היתה לוחשת לי מילים, מכוונת אותי ממיטה למיטה, מאשה לאשה, מגורו אחד לתריסר אלים, שלושים וששה צוררים ואלת מוות אחת שסירבה לי בכל פעם מחדש כשהתחננתי לחסדיה. בבוקר אחד התעוררתי מסומם לחלוטין על החוף בגואה – בתנוחה של מלך העולם – כאילו גופי צועק למשטרת הודו שיתפסו אותי ויזרקו אותי לכלא, מתחנן למות מדיזנטריה, איידס, וכל שלל צרות העולם השלישי. ודווקא אז, מי שמצאה אותי שם הייתה ערגה. עצמתי את עיניי כשהבחנתי בה, אולי תחשוב שאני סתם מסומם, אולי בכלל מתתי, אולי בכלל היא לא תזהה אותי כי כשאני מסתכל במראה – כבר שנים שאני לא מזהה אותי. הדבר האחרון שזכרתי זה את מגע האצבעות הרכות שלה, הידיים החלקות שלה מלטפות את פניי.

בארץ אני וערגה חפשנו את עצמנו בין טשרניחובסקי, צ'ייכובסקי וצ'רלי בוקובסקי. גרנו שתי דקות מבוגרשוב, הפכתי לעכברוש ביבים אמיתי. טוב לגור בעיר גדולה כל כך, המון אנשים. כל כך הרבה אנשים ואין אף אחד. ואף אחד לא מסתכל עליי, לא מישיר לי מבט, אף אחד לא מחפש אותי יותר. ערגה התחילה לעבוד כברמנית בפאב שהייתי הולך אליו כל הזמן. כשהיא עבדה – אני ויערה הגענו כאילו לארח לה חברה, אך כמויות האלכוהול והסמים שנכנסו לתוכי סיננו את התודעה שלי. לפעמים לא ראיתי את ערגה עומדת בדיוק מולי, פעם התעוררתי מחלומותי בהקיץ – יערה נחה שיכורה על כתפי וערגה מביטה בי בעיניה הגדולות והעצובות, לא רציתי להכאיב  לה, אבל רציתי לשבור לה את העצמות.

בפעם אחרת שהתעוררתי על הבר, ראיתי את ערגה מגישה לו חצי ווינשטפן. אחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה  לא יכלתי לישון שבועיים, עיניי היו פקוחות, ראשי היה עצום, לא יכלתי לשתות ווינשטפן שנית לעולם, התחלתי לתכנן. תמיד ידעתי – או שאהרוג את עצמי, או שאהרוג אותו. כמה ימים אחרי זה החזקתי את הראש של יערה בשירותים. היא הקיאה את כל הבר ששתתה באותו ערב, היא הקיאה המון דם ודמעות, המון ייאוש והמון כלום. כשהוא נכנס לשירותים עזבתי את יערה, רצתי במדרגות העץ למעלה, לתא, ודפקתי לו את הראש באסלה המטונפת. רגע לפני שהתעלף בשתן של עצמו ושל עוד כמה עשרות אנשים – הוא הביט בדיוק בעיניים שלי – הישיר אליי מבט מלא בלבול ושניה לאחר מכן מלא אימה – הגיע רגע הנקמה שלי ושל יערה. תמיד ידעתי – או שאהרוג את עצמי, או שאהרוג אותו – כך חשבתי במשך שנים- כל הזמן הזה שהייתי מאושפז, כל הלילות שהייתי חותך את עצמי עם שברי בקבוקים ומתפלל לאיזה זיהום שיטרוף את כולי, כל הנסיונות שלי להחביא חלקים מהתיק הרפואי שלי בשביל להתגייס לקרבי רק כדי שאוכל לרוץ ישר לאש כשכולם בורחים ממנה, כל הסמים שלקחתי, שום דבר לא הרג אותי – הסתכלתי בעיניים המבוהלות שלו וראיתי בם את העיניים המבוהלות של יערה, את העיניים המפוחדות שלי. עיניים מפוחדות כל כך של שני ילדים בני שש. וראיתי את העיניים העצובות של ערגה וידעתי שרק כך אני אוכל לעשות אותה שמחה.

היא בועטת בו, בראש שלו ומשתוללת ואני יורק על הצל שנשאר ממנו. הרגשתי כאילו ערגה יודעת מה קורה שם בשירותים של הפאב בשעה שעבדה – היא הגבירה את המוזיקה. הצרחות שלו התערבבו עם המוזיקה. "זה בשביל כל השנים שאיבדתי בגללך!" היא בועטת בו עם הנעל הצבאית שלה, ישר לתוך הפנים, שוברת לו כמה שיניים בדרך. אני תופס בשיער שלו, מרים אותו לעוד אגרוף ושומט אותו שנית על דפנות האסלה. קילוחים של דם נשפכים מאפו השבור.

גררנו אותו מהדלת האחורית של הפאב, בדרכים צדדיות מלאות בשתן עד לים, קברנו אותו בתל ברוך – כשכולם מסתכלים – כל הזונות, כל הנרקומנים ואף אחד לא פצה פה. אולי לי וליערה תהיה עכשיו הזדמנות נוספת לחיות. ראיתי את ערגה מול העיניים שלי, כשכיסיתי אותו בשכבת החול האחרונה.

כשהגעתי לדירה שלנו בבוקר למחרת, נכנסתי למיטה שלנו. עודני עם בוץ בציפורניים, דם על הידיים, אך המבט הזועם המפוחד שהיה מיוחס אליי עד אמש,  נמחק לנצח. יותר לא אפחד. ערגה שכבה בין הסדינים הלבנים, מחבקת את הכרית. כשחשה בכובד גופי נופל על המיטה, הקיצה מעט משנתה ושאלה בטון כמעט מנומנם לחלוטין איפה הייתי. "אני ויערה הרגנו אותו", היא משכה את עצמה בעצלתיים אל חיקי והניחה את ידה הקטנה, מחבקת אותי. "העיקר שאתה לא בוגד בי איתה", היא השיבה עודנה מנומנמת. נשקתי למצחה ושקעתי בשינה עמוקה.

walter.h1900@gmail.com