יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

מישהו שומע? 27 לאוקטובר 2012 (טקסטישי)

מישהו שומע? אני הלוזרית הכי גדולה שהעולם הזה השפריץ מקרבו, אני הכישלון הכי גדול, אני אכזבה. לא אני לא אכזבה, אי אפשר להיות אכזבה אם מעולם לא ציפו ממך לכלום. אבל גם ממה שציפו ממני, אני בקושי מסתדרת – "תתקיימי". "תמצאי עבודה בסדר שמשלמים בה בסדר, לא משנה במה, לא משנה במה תעבדי". "תמכרי את הנשמה שלך לשטן, תמכרי לכל עמישראל חרא שהם לא באמת צריכים" – קסטרו, זארה, פוקס, טי.אן.טי, כל קשקוש אחר, סלולאר, לווין, כבלים, קפה אחד ויחיד עם מליון שמות שונים. (אגב, מעולם לא שתיתי קפה הפוך).

אז עברתי שוב לתל אביב ואמרתי שהפעם אני אסתדר, הפעם אני יודעת מה לעשות ואני אצליח, מצאתי לעצמי איזה ארגון שמטרתו היא לשמור על הסביבה, אבל שוב, לא הצלחתי להסתדר, כרטיסי אשראי מפה, אופורטוניזם, כלכלה, דיכאון, אהבה, חוסר אמונה, נגמרה האמונה בטיבו של האדם, נגמרה האמונה בשכלו של האדם. האדם מנוון, אנחנו דור של דקדנס תרבותי, רוקדים על גוויות, על רסיסי חלומות. אנחנו לא מסוגלים יותר להתמודד עם כלום. ואני, אני עומדת מול כל זה עם עיניים פקוחות, הלוואי שיכולתי לעקור את העיניים מחוריהן, הלוואי שהיה לי זיכרון קצרצר, של כמה שניות, להתרגז ולא לדעת למה, ולשכוח שבכלל התרגזתי, כי זה לא משנה על מה.
אני כישלון, כי אני לא מסוגלת לקבל את זה – כי אני לא מסוגלת לתת למישהו אחר להלחם. לא בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר. אני כועסת ומתוסכלת – אני לא מאמינה לאיש, העולם הזה דפוק מדיי. כשאומרים לי שהכסף הוא מהות החיים אני משתגעת מזה, זה לא אמור להיות ככה. כשאומרים לי "אז איך את רוצה לחיות בתל אביב בלי כסף?", הם לא מסוגלים להבין שהשפיות שלי, שנשמה שלי יותר חשובה מכסף, אני מעדיפה לגור מסופקת מעצמי ברחוב, מאשר לשנוא את עצמי במוקד שירות לקוחות או בלנסות למכור לאנשים דברים שהם לא באמת צריכים. אין בזה נשמה, אין בזה אנושיות.

למען האמת, אני כבר לא יודעת מה זה אנושי. העולם של היום קשה כל כך ומחריד. כנראה שאנושיות אחרי הכל ועם הכל זה פשוט לשרוד. אבולוציה. פעם הדרך לשרוד הייתה קהילה בעוד שכיום הדרך לשרוד היא להיות רובוט, היא להסתובב בעולם כמו שלושת הקופים: לא לראות, לא לשמוע, לא לדבר את מה שמציק – שום דבר לא מציק. כל יום אני מוצאת את עצמי על ציר ההגנה – לוינסקי, פלורנטין, הגינה, התחנה, שכונת התקווה. אלו המקומות האנושיים ביותר לדעתי, אנשים מסתדרים, איכשהו, מבלי לתכנן, מבלי לדעת איך. אוספים מפה, לוקחים משם. זו לא דרך לחיות, זו דרך להתקיים, לשרוד.
השאיפה שלי כיום, לשנה האחרונה (בתקווה) של התואר היא לקיים את עצמי מעבודה בחינוך, מיצירה של משהו חדש, מאמנות (אולי, אולי לא, ככל הנראה לא). משהו קצת ערכי יותר, משהו עם מוסר. עבדתי בכל הארגונים האלה שציינתי קודם, בכל החברות, בכל התאגידים, הייתי בורג קטן בכל כך הרבה מקומות, בורג קטן סביב שכר מינימום שבלתי אפשרי לחיות ממנו ואני – אני לא יכולה עוד. אני לא מוכנה עוד לאבד את עצמי רק בשביל להתקרב לקיום מינימאלי. זה לא הגיוני, זה לא מוסרי, זה לא הוגן!

להורי היקרים,אני מצטערת. אני יודעת שאתם בטח חושבים שאני מפונקת, אבל באמת שלא התפנקתי בשנה וחצי האחרונות – מלבד העובדה שהתפשרתי והלכתי לעבוד בחברה תאגידית מסואבת בתוך ההון שלטון במשך תקופה – ועוד עשיתי את זה אחרי שהתעוררתי סופית, אחרי שהעיניים שלי נפקחו ושנאתי את עצמי כל כך, ובאתה תקופה אפורה של כלום, של תחושת זילות ועבדות התעסקתי כל הזמן עם הגבולות של השפיות, עם הקווים של בין חיים למוות. אתם לא יודעים כמה זה הרג אותי, אני לא מוכנה לזה שוב.
אני לא מפונקת – אני ערה! אני קמה ואני עושה ואני מנסה כל כך, אני נלחמת, בכל הכח אני נלחמת. ואני לא רואה נקודות אור, ואני מאבדת תקווה, ואני לא יכולה לאבד תקווה. זה מפחיד, כשהאופורטוניזם משתלט על המדינה שלי, כשהכסף הופך להיות ערך, כשאנשים כמוני נאכלים בלי מלח, כשאנחנו הערים והאכפתיים הופכים להיות מיעוט נרדף. תאמינו לי, זה לא קל, זה לא כייף. אני לא עצלנית, אני פשוט כבר לא מאמינה לכלום – לא משנה כמה אני אנסה להחזיק בשיניים באיזה משרה שאני לא סובלת אני עלולה בכל רגע להיזרק, ואם אין לי עזרה – מספיק חודש אחד בלי עבודה בשביל לגמור ברחוב. אחרי הכל אל ההורים אני לא חוזרת.

אז אתם באים אליי וזורקים עליי את הייאוש שלכם, זה שהאכלתם אותי בו כל החיים שלי, כל דור ההורים – הייאוש הזה שאחראי מאוד לאדם שאני היום, עם הכאב הזה שאני נושאת היום. אתם האכלתם אותי בייאוש וקהילת המחאה האכילה אותי בתקווה ובסופו של דבר הקאתי הכל – את הייאוש ואת התקווה, ואת האהבה ואת השנאה, ואת הכאב הגדול ואת רגעי האושר. מקיפים אותי אנשים טובים היום, לרובם אין גרוש על התחת, אבל אנחנו מסתדרים, אין לנו ברירה אלא להסתדר. אנחנו מנסים לתמוך אחד בשני, כשאפשר, כשזה לא כואב מדיי, כשזה לא גורם גם לנו לקרוס. אני משתדלת להסתיר את זה, אבל רואים עליי שאני קורסת נפשית, לא יודעים עד כמה. הכאב הגדול לדעת שאתה לא יכול לעזור לכל העולם. ומעבר לכך שאף אחד לא יוקיר תודה ולא יעריך את הניסיונות שלך. מלחמות והפגנות מול עמידר וביטוח לאומי. אמא שלי אומרת שאני צריכה לדאוג לעצמי כי אף אחד לא ידאג לי, אבא מסנן איזו הערה צינית. הם לא יודעים שבראש שלי מסתובב אדם שלפני בערך שלושה חודשים הצית את עצמו מול העיניים שלי וכולנו יודעים בדיוק למה. כי אי אפשר לחיות פה יותר ככה! מספיק עם הזיוף הזה! זה לא משנה מה נעשה – יש כאלו שיש להם הכל ויש כאלו שאין להם כלום ואין שום אפשרות לצאת מהמעגל האחרון. שום אפשרות. אמא שלי לא יודעת שכשרואים בן אדם שורף את עצמו למוות בגלל העוולות של השלטון אז זה מכרסם בראש ולא שוכחים את זה ולא סולחים על זה, ברגע שרואים אנשים חוטפים מכות, משפות מגורשות מפחונים, ילדים קטנים מצולקים בטראומות של גירוש, חברים שנעצרים ונכלאים על ידי משטרת המחשבות כמו בסיפור של קפקא – זה קורה כאן כבר עכשיו! אז אני לא אוכל יותר לעולם להיות בן אדם רגיל – אנשים רגילים נראים לי חסרי אנושיות, חסרי חמלה, חסרי מודעות. אולי אני הדפוקה, אולי אני זאת שהסתובב לה בורג, לפני שנה וכמה חודשים, ועוד אחד שהסתובב ביולי השנה, ועוד כמה ברגים שהסתובבו בין לבין – אולי כל אלו שהסתובבו להם ברגים הם פשוט האנשים הערים, אלו עם העיניים הפקוחות – אלו שרואים את העולם כמו שהוא באמת ופשוט לא מסוגלים להבין אותו ולא מסוגלים לקחת בו חלק כי הוא כל כך קשה ונוראי ורובוטי ולא חומל ולא חושב.
אני חייבת למצוא דרך לשרוד, חמשת הממים – מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. אי אפשר להתפשר. אני אוכלת בעיקר ירקות – כל השאר יקר מדיי, גם ירקות כבר הופכים להיות סוג של לוקסוס. מעון – הבדיחה הגדולה – האי ודאות הכי גדולה. מלבוש – יד שנייה, יד שלישית, סמרטוטים מהשוק – זה לא באמת משנה, מורה? מרפא?

מפלגת הליכוד, אני לא זוכרת איך היא הייתה קודם, אומרים היום גם מתוכה שהיא מפלגה שסיגלה לעצמה מדיניות קפיטליסטית חזירית – אז אדון ביבי נתניהו מכר את חמשת הממים של ג'בוטינסקי לכל המרבה במחיר. הנה אבדו להם ערכי המפלגה. לא הבטיחו לנו גן של שושנים, הבטיחו שאם נעבוד קשה נצליח – אני רואה שזה גם לא ככה. כח אדם הוא זול, בעיר תל אביב בעיקר, אנשים הם כמו זבל, אז זה בסדר גם לזרוק אותם מכל המדרגות, לרחוב, ואולי גם החוצה מהרחוב לסמטאות חשוכות ומחילות מטונפות. יש משפחות שלמות שאיבדו בתים בשנה האחרונה, משפחות שחיות ברחוב, רווקים שחיים ברחוב, זוגות שלא יכולים להיות ביחד בגלל המשוואה המחרידה, האכזרית ומקפיאת הדם של כסף = קיום. קיום ותו לא. רק קיום. לא יותר מזה.

תהל פרוש כתבה על כך שהכסף לא נותן קיום, מעבר לכך – הכסף לא נותן לנו לחיות. ההבדל בין קיום לחיים הוא מהותי. אנחנו חייבים למצוא את הדרך לעשות את מה שאנחנו טובים בו, להתקדם, להתפתח כבני אדם. הרדיפה אחרי הכסף עוצרת את גלגלי האבולוציה. הנה נתקענו ומכאן, כמו שזה נראה כרגע, לא נצליח להתקדם. אנחנו חולים, הדבר היחיד שמתפתח כיום, שעובר סוג של אבולוציה זה הכסף, העושר, הקפיטליזם החזירי, חוסר המוסר. אנחנו דור של עבדים מודרניים, נלחמים על חצי שפיות. האדם לא יתפתח, לא יעבור אבולוציה כל עוד הוא רודף אחרי החומר – אחרי הנהנתנות. אנחנו צריכים להתנתק מהמושגים השקריים שמנהלים את הקיום שלנו כבר דורות על גבי דורות. אנחנו צריכים להתנתק מהבנקים, מחברות האשראי, מהמותגים, מהממשלה השקרית, מהמדינה השקרית. אנחנו צריכים לחזור לחיות חיי קהילה, באמת. להקים לעצמנו מעין ביטוח קהילתי, ביטוח אמיתי, גב אמיתי. אנחנו צריכים לבנות לעצמנו את הקהילה שלנו, שתתחזק אותנו ותקים סביבה עוד קהילות אוטרקיות שמשתפות פעולה עם קהילות אוטרקיות אחרות. אנחנו צריכים להלחם בשיניים, כולנו נלחם בשיניים שלפחות לכל אדם בקהילה שלנו יהיו את חמשת הממים של ג'בוטינסקי.

אנחנו צריכים להפסיק להאמין להם – להפסיק לקרוא לעצמנו אלטרנטיבה – אנחנו לא אלטרנטיבה! אנחנו הדבר. אנחנו לא השוליים – הם השוליים! אנחנו נחזיר את החיים שלנו למקום שבו הם הפסיקו להתפתח והתנוונו – אנחנו נחזיר את עצמנו למקום אוהב יותר ומקבל, למקום חם, משפחתי, קהילתי, מקום ערכי ומוסרי, מקום לומד ומתפתח. רק כך נצליח לעבור לשלב האבולוציוני הבא, רק ברגע שנוקיע מעצמנו את הווירוס הנוראי, רק כשסוף סוף נחלים.


פורסם גם ב J14

2 תגובות:

  1. אני שומע!! ושלחתי לך דואל זה-עתה, אני לחלוטין איתך!!!

    השבמחק