הטרגדיה של פרפרי הלילה

אם אנחנו מרגישים את עצמנו לעיתים כטיפה בים, גרגר אבק ברוח, באים וחולפים, אז מה ירגישו פרפרי הלילה? שלא כמו פרפרי היום, אלה לא זכו אף לטיפת הזוהר או הקסם בהיותם יפים וחופשיים כמו שאנחנו רק חולמים להיות.

היה אחד, אפור, שנחת למרגלותינו בבוקרו של היום השני בטיול למדבר. עוד היינו עטופים בכרבוליות הצמר. ספק אם מתחבאים מהקור, יותר כמו מתרפקים על החום. אני זוכרת אותי מנסה לשמור אותך על העור שלי, לשמר את תחושת המגע הכל כך אנושי שלך שליטף אותי כל ליל אמש. ואז כשניסינו לנער מפנינו את חולות הלילה וערבבנו אותם עם חולות היום הלוהטים, עוד יכולתי להרגיש חצי צינה, חצי תקווה – הסתחררתי באוויר החם. אני עוד יכולה לראות את השמים המתכילים שנחו עלינו ברכות, האוויר היה סמיך. בכל תנודה שלי קדימה הרגשתי כי פני עוברות בתוך ענן וחוזרות למקומן, לחות מהטל. וריח הגשם המתקרב מתערבב בריח הקפה השחור המהביל מן המדורה המאולתרת שלנו.

הוא הידס ממקומו בשארית כוחותיו, בשיירי חייו – החליט לנחות על שכמי. כמו זיהה את המקום השקט והשליו ביותר בעולם. מקום של נמנום והתעוררות, מקום שבו אפשר לא לחשוב על כלום ולהתחדש. המקום עליו הנחת את ראשך כשכאב עליך אתמול. אך זה, כשנח על שכמי, שם מת. הלילה הזה היה לו ארוך כל כך, ואולי קצר כל כך – הוא הספיק לעשות בדיוק מה שנועד לעשות. את אותו הדבר הטבוע בגנים שלו. הוא זחל, התגלם וגילם, התפרפר ופרפר ואז מת.

אני מנסה לעקוב אחרי חייו בעיניי – נולד – מזדווג – ומת. ומת עליי.

ואני מרגישה כאילו משהו בי נבחר – אני היא שנבחרתי לחזות בחייו במלואם, או שמא קוללתי

בכך? כל כך קטנים, כל כך מזעריים, גרגרי אבק ברוח. הם עפים כנגדה, והיא עיקשת בגבם.

בשעה שאנו עומדים יציבים, מכורבלים האחד בשני, עמדתינו איתנה אל מולה. אנו מחזיקים את

עצמנו והאחד את השניה בכל הכח, רק על מנת שלא נסחף איתה, אנו וגרגריי האבק. אנו

מתחבאים בכירבוליות הצמר לבל יעבור זעמה.

ופעם בכינו על היותנו טיפה בים אך חולצנו באחיזה האופטימית, במחשבה חולפת כי כל טיפה בים

היא גשם. כך, כשמתחיל לרדת עלינו המטר אנחנו מפסיקים לחשוב על עצמנו במונחים של "טיפה

בים". ללא שום התרעה, בין יום אנחנו נעשים רומנטים מדיי ומתחילים לחשוב על עצמנו כשתי

טיפות מתרוצצות במבול. אך המדורה שלנו דועכת בקלות בלתי נסבלת בין שיטפון הטיפות

הזועמות לבין שיטפון הטיפות הנרגשות.

אתה שומר על הקפה, שלא יתקרר מיבבות הרקיע. החום של הקפה בלוע, זוחל ומחמם את כל גופי. הטיפות של הגשם המכות-מלטפות את הפנים, מצננות. אני מנסה להרגיע את הלב שלי שנזרק לזיכרון מחול-הלשונות של ליל אמש.

יכולתי להגיד שכולנו פרפרים, כולנו פרפרי לילה אפורים ומתים בכל בוקר מחדש. מושכים את הדקות החלשות של הבוקר, הדקות הקרירות, שמדיפות ריחות גשמים וקור. אני מותחת את הצינה ורוצה להשאיר בה את שיער ראשי בכדי שתלטף ותשמור על החום. ואני כל כך רוצה שיהיה לנו חם, אפילו שהגשם ירד עלינו. רק שיהיה לנו את החום שלנו.

והכתיבה שלי נעשית מבולבלת כמו התחושות שאני מתקשה להסביר לך. כמו שהדברים מתחילים לאט, הם מגיעים לקיצם בתנופה ונודמים פתאום. השיטפון עבר אותנו, הפרחים נרמסו, הפרפרים מתו מזמן והשמש קופחת. ויוקדת וקופחת עלינו החמה.אם אנחנו מרגישים את עצמנו לעיתים כטיפה בים, גרגר אבק ברוח, באים וחולפים, אז מה ירגישו פרפרי הלילה? שלא כמו פרפרי היום, אלה לא זכו אף לטיפת הזוהר או הקסם בהיותם יפים וחופשיים כמו שאנחנו רק חולמים להיות.

היה אחד, אפור, שנחת למרגלותינו בבוקרו של היום השני בטיול למדבר. עוד היינו עטופים בכרבוליות הצמר. ספק אם מתחבאים מהקור, יותר כמו מתרפקים על החום. אני זוכרת אותי מנסה לשמור אותך על העור שלי, לשמר את תחושת המגע הכל כך אנושי שלך שליטף אותי כל ליל אמש. ואז כשניסינו לנער מפנינו את חולות הלילה וערבבנו אותם עם חולות היום הלוהטים, עוד יכולתי להרגיש חצי צינה, חצי תקווה – הסתחררתי באוויר החם. אני עוד יכולה לראות את השמים המתכילים שנחו עלינו ברכות, האוויר היה סמיך. בכל תנודה שלי קדימה הרגשתי כי פני עוברות בתוך ענן וחוזרות למקומן, לחות מהטל. וריח הגשם המתקרב מתערבב בריח הקפה השחור המהביל מן המדורה המאולתרת שלנו.

הוא הידס ממקומו בשארית כוחותיו, בשיירי חייו – החליט לנחות על שכמי. כמו זיהה את המקום השקט והשליו ביותר בעולם. מקום של נמנום והתעוררות, מקום שבו אפשר לא לחשוב על כלום ולהתחדש. המקום עליו הנחת את ראשך כשכאב עליך אתמול. אך זה, כשנח על שכמי, שם מת. הלילה הזה היה לו ארוך כל כך, ואולי קצר כל כך – הוא הספיק לעשות בדיוק מה שנועד לעשות. את אותו הדבר הטבוע בגנים שלו. הוא זחל, התגלם וגילם, התפרפר ופרפר ואז מת.

אני מנסה לעקוב אחרי חייו בעיניי – נולד – מזדווג – ומת. ומת עליי.

ואני מרגישה כאילו משהו בי נבחר – אני היא שנבחרתי לחזות בחייו במלואם, או שמא קוללתי

בכך? כל כך קטנים, כל כך מזעריים, גרגרי אבק ברוח. הם עפים כנגדה, והיא עיקשת בגבם.

בשעה שאנו עומדים יציבים, מכורבלים האחד בשני, עמדתינו איתנה אל מולה. אנו מחזיקים את

עצמנו והאחד את השניה בכל הכח, רק על מנת שלא נסחף איתה, אנו וגרגריי האבק. אנו

מתחבאים בכירבוליות הצמר לבל יעבור זעמה.

ופעם בכינו על היותנו טיפה בים אך חולצנו באחיזה האופטימית, במחשבה חולפת כי כל טיפה בים

היא גשם. כך, כשמתחיל לרדת עלינו המטר אנחנו מפסיקים לחשוב על עצמנו במונחים של "טיפה

בים". ללא שום התרעה, בין יום אנחנו נעשים רומנטים מדיי ומתחילים לחשוב על עצמנו כשתי

טיפות מתרוצצות במבול. אך המדורה שלנו דועכת בקלות בלתי נסבלת בין שיטפון הטיפות

הזועמות לבין שיטפון הטיפות הנרגשות.

אתה שומר על הקפה, שלא יתקרר מיבבות הרקיע. החום של הקפה בלוע, זוחל ומחמם את כל גופי. הטיפות של הגשם המכות-מלטפות את הפנים, מצננות. אני מנסה להרגיע את הלב שלי שנזרק לזיכרון מחול-הלשונות של ליל אמש.

יכולתי להגיד שכולנו פרפרים, כולנו פרפרי לילה אפורים ומתים בכל בוקר מחדש. מושכים את הדקות החלשות של הבוקר, הדקות הקרירות, שמדיפות ריחות גשמים וקור. אני מותחת את הצינה ורוצה להשאיר בה את שיער ראשי בכדי שתלטף ותשמור על החום. ואני כל כך רוצה שיהיה לנו חם, אפילו שהגשם ירד עלינו. רק שיהיה לנו את החום שלנו.

והכתיבה שלי נעשית מבולבלת כמו התחושות שאני מתקשה להסביר לך. כמו שהדברים מתחילים לאט, הם מגיעים לקיצם בתנופה ונודמים פתאום. השיטפון עבר אותנו, הפרחים נרמסו, הפרפרים מתו מזמן והשמש קופחת. ויוקדת וקופחת עלינו החמה.