הדרך הייתה משובשת, הנהג של הפורד פוקוס השכורה, המקושטת שייט על הכביש מצד לצד, מנסה להימלט מעקמומיותה של הדרך, מנסה לנסוע בין נתיבי החריצים שנוצרו בכביש הישן. יחסית לכביש בגילו הוא היה מתוחזק מאוד, הוא יחסם בחלקים משתנים ממנו לתנועה ביום שנחזור מיום הגשר בין חופשת הפסחא לסוף השבוע. הוא שחזר תמונות שראה בטלוויזיה פעם והדביקם על הדרך הזו שעכשיו, מול עיניו. הפועלים מתקנים את הדרך הסלולה לפניו, כל מטר שהוא צולח בלי רעידות, הוא מחייך לעצמו, "דרך המלך ואני הוא המלך". רעידה כמעט רצינית העירה אותו מחזיונותיו כשהגלגל הקדמי הימני כמעט שקע בתוך חריץ חדש בכביש.
הזוג מאחורה היה שקוע בשיחה נוסטלגית ואיטית, על איך הם נפגשו אז בפעם השנייה והתחילו במערכת היחסים שלהם. ניכר היה שהעלאת הזיכרונות רשומה להם על מעין פתק, רשימת נושאים שאפשר לשוחח עליהם לפני שנשקע בעצמנו, ואז בעולם שסביבנו ואז בהרס הגדול הזה.
"זוכר איך פגשתי אותך בריו?"
הוא הסמיק. "בטח שאני זוכר". הוא שקע קצת בעצמו כדי לשחזר את הרגע הזה. המכונית השכורה שלהם נסעה על הכביש המהיר בחלקו השומם, בדרך לכפר יהודי קטן מחוץ לבואנוס איירס, משהו כמו שלו שעות נסיעה. היא חשבה כמה שבישראל שלוש שעות נסיעה נראו לה כל כך הרבה יותר מדי לנסיעה רנדומאלית, שלוש שעות נסיעה זה מחיפה לבאר שבע, משהו כזה. היא יצאה פעם עם מישהו מבאר שבע והמרחק הזה העיק לה, או שהייתה זו הקרבה. לרגע נדמה השיחה, לרגע רק שקעה שירה בדרך, בחריץ העצום שבשוליה ותהתה אם הוא מגיע עד לכפר, עד לאחותה ומשפחתה המצפים להם שם בהכנות לטקס ולמסיבה שלאחריו.
"ראול! איזקיירדה אלגונוס נובלס?"
בעודו מנפנף בשמאלית על הגחלים המלהטות תחב את ימינו אל כיסו האחורי של הג'ינס ושלף קופסת סיגריות סופט ירוקה, מעוכה למדי. נשך בקצה ושלף סיגריה, הכה על צידה ובצבץ לו פילטר כתום נוסף.
בעודו מנפנף בשמאלית על הגחלים המלהטות תחב את ימינו אל כיסו האחורי של הג'ינס ושלף קופסת סיגריות סופט ירוקה, מעוכה למדי. נשך בקצה ושלף סיגריה, הכה על צידה ובצבץ לו פילטר כתום נוסף.
"אצ'מוס" הוא הושיט את הקופסא לכיוונה.
"גרסייאס" מעיין משכה את הסיגריה ותחבה לפיה. בקצות ציפורניים מודבקות היא משכה בחוסר מיומנות אמתית את מצת הקליפר מן הקופסא והדליקה את הסיגריות. קודם לראול ששקע שנית במלאכת הנפנוף ולאחר מכן לעצמה.
"מדרה מנקה את היין"
"מלדיטו! כמה נשברו אתמול?"
"רבע מהדון פרננדו.
מדרה מקללת שם עד השמים".
"מלדיטו! שהשמיים לא יתרגזו שוב, לא יישאר כבר יין לחתונה".
"השמיים" מעיין חייכה ומלמלה לעצמה תוך הרמת ראש מלאת התרגשות אליהם. עברה לה בראש המחשבה על כמה שנראה לה פעם מוזר להסתכל על השמים ולדבר אליהם, לשאול אותם, לקוות מהם לטוב, לשלווה. לא היה מקום יותר שליו מהכפר הזה, אולי רק הקיבוץ במדבר, גם שם לא היה כל כך הרבה טבע גדול שהקיף אותה, הרוב היה סינתטי. היא חשבה אולי לעבור לערבות הללו בעצמה, להשתקע שם בכפר כמו אחותה התאומה. הן אף פעם לא נפרדו עד ששירה נסעה לדרום אמריקה, למשפחה.
לוקאס, ארוסה של אחותה עבד במוסך עם דוד שלהן ראול. שירה הכירה את לוקאס כשרק הגיעה לדרום אמריקה, ואז היא עזבה את בית דודה ונסעה לטיול בשאר היבשת הדרומית. היא פגשה את לוקאס שוב, בריו כשנסעה לשם לפגוש את אחותה התאומה. לוקאס הגיע לפגישה ביחד עם מעיין, בשלב מסוים היא לא יכלה יותר לברוח ממנו. דקות ארוכות שהוא רץ אחריה ברחוב צועק לה "חכי! חכי!", כשהוא קרא לה "שירה", היא הבינה שהוא מכיר את אחותה ואז הפסיקה לרוץ.
"מאמינו שלי, מה סיינטו קומו אייסקרים" שירה משרבבת את שפתיה במתיקות ילדותית.
"אלדו, נסיכה, אומרים אלדו" הערבוב הזה שהיא עושה לשלוש השפות עדיין קסם לו כל כך כמו שהר' המתגלגלת שלו ליטפה את עור התוף שלה.
"או.קיי, מה סיינטו קומו אלדו" והטעימה מעט את ה"אלדו" שיראה שהבינה והפנימה, וחייכה אליו שידע שהיא מאושרת כל כך לדבר בשפתו, להבין אותו, להיות חלק ממי שהוא, חלק ממנו.
"הלאדו" היא לחששה לעצמה שוב וחייכה אליו. חשבה לעצמה "אלוהים אדירים, זה בכלל הגיוני להיות כל כך מאושרת?".
לוקאס יצא קודם ופתח את הדלת שלה, היא תפסה את שולי שמלתה הלבנה שלא תתלכלכנה. המוכרים בחנות מחאו לה כפיים, היא חשבה שהם מחאו לשניהם, אך הם מחאו רק לה. לוקאס אמר שהם היו חייבים להגיע לכאן, לא יהיה סיכוי שהוא יתחתן עם בחורה שלא מכירה את הגלידה הטובה ביותר באזור בואנוס איירס. היא לא הבינה עדיין איך שלוש שעות מהעיר עדיין נחשב ל"איזור בואנוס איירס", זה כמו להגיד שכל ישראל היא בסביבות תל אביב.
הקור המתוק ירד במורד הגרון שלה, היא אפילו לא שמה לב כמה שגרונה יבש מהתרגשות קודם לכן, רק כשכבר הרגיעה את הכאב נוכחה לגלות שהיה קיים קודם. בעודה מסיימת את שאריות הגלידה הם הגיעו לכפר. החצר של הדוד ראול הייתה מקושטת כולה בלבן וחמניות, בדיוק כפי שתמיד רצתה. כל משפחתה וחבריה היו שם, כל מי שהיה לה הכי חשוב. אבא שלה ליד הדוד ראול, לבוש חליפה מהודרת – היא התבוננה בו מעט משועשעת, היא ידעה שהוא יוותר על העניבה בשלב מאוד מוקדם של הערב, ויכלה גם לדמיין את הריב שלו ושל אמה שהכריחה אותו לשים עניבה.
הילדים הקטנים נראו כמו שלל דגמים של בובות חתן וכלה על עוגות חתונה, היו לבנים ושחורים, בלונדינים ושחרחרים, הייתה גם ג'ינג'ית אחת, אינגריד, הבת של האחיינית של ראול. היא התחילה לדמיין גם לעצמה כמה כאלה, כשהסתכלה על לוקאס שישב לצדה היא תהתה אם גם הוא מדמיין לעצמו איזה שניים או שלושה כאלה.
כשיצאו מהרכב המקושט צעקו לקראתם "מזל טוב" בשלל מבטאים שונים, בעיקר עם הס' הזאת שהם פשוט לא יכולים בלעדיה – "מסל טוב!", "מסל טוב!". הם פסעו ישירות לחופה, בדיוק הייתה שעת שקיעה, היא השתוממה, איך הכול הולך בדיוק לפי התוכניות. בארץ חופה וקידושין בשמונה בערב, עובר תמיד לשמונה וחצי ואף פעם היא לא זוכרת שבאמת ראתה חופה בשקיעה, עד החופה שלה. כשעמדה שם מול לוקאס ודקלמה אחרי הרב היא התבוננה סביבה וראתה רק את הסדק שחצה את ביתו של ראול, מלמעלה למטה, נזק לרעידת האדמה מאמש.
לתגובות, טקסטים, טענות, מענות, ינשופים, שקנאים ולוטרות:
walterh1900@nospammail.net
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה