הם יוצאים מהמקום שבו הם גרים עכשיו, אחרי שבפעם השביעית כבר גורשו מהרחוב אל רחוב אחר, אל קצה אחר של הפארק. ההורים חזרו מהעבודה בדיוק, גם הילדים מתארגנים. תיק קטן עם ערימות של פלאיירים – היא לא תשכח את שעשו לה. היא מקבלת את החינוך הכי טוב – חינוך רחוב, הרחוב החדש. ברחוב החדש היא יודעת, זה בית, יש פה אנשים שאפשר לסמוך עליהם. אנשים שרואים מה היא מסוגלת לעשות ושילחמו על כך שהיא תוכל להגשים את זה.
ראש העיר שלהם מדבר על משטר צבאי בעיר, הוא "לא סופר כאן אף אחד". לא אותה, לא את משפחתה, לא את חבריה, לא את הקהילה. בערב, בכיכר, היא מחלקת פלאיירים, בשקט, נושאת כבר רק חצי תמימות, את החצי השני של הילדות כבר גנבו לה. אני לא מסוגלת להפסיק להסתכל עליה והלב מחמיץ בכל תמונה שאני מצלמת אותה, בכל פריים שאני זוכרת בראש כשהיא כבר מפזרת את הפלאיירים על הרצפה – מי שירצה כבר ייראה אותם.
היא לא משמיצה, גם על הפלאייר שהיא מחלקת כתובה רק האמת, ציטוטים ללא עריכה, לא מתוקן, לא ברור, ברור מספיק. והיא בכתה כשהיא ראתה את קלגסי המשטרה מתפרעים כנגד המפגינים ולוקחים באלימות אחת, בחורה יפה, מחונכת, מבית טוב, אחת שהגיע לה הכל. אז בשעה שאחת ישבה לקרוא איזה ספר בתחנת המשטרה, השאר צעקו מתחת לבית של ראש העיר. ומרוב הצעקות – הבניין זז מעט, ואיזה לב שם רעד. בביתו של ראש העיר החלו להופיע סדקים בתקרה. הוא שלח את אשתו שתדביק עליהם פלסטרים. ולקולות הנפצים והמגהפונים הוא נשכב מכורבל במיטתו החמימה והנה טיפת גשם לחה מטפטפת לו על הכר, ממש ליד הראש.
walter.h1900@gmail.com
Off Notes בפייסבוק
הפרופיל שלי
רק מהפיכה.
השבמחק