כשחזר, עמדתי על מרפסת ביתנו השבורה מהפצצות האויב, צפיתי על הים, על שביל
החזרה שלו לביתנו. כשחזר אליי פתאום, לא ידעתי מה לומר לו, נאלמתי דום אל מול פניו
החיוורות, היגעות. חייכתי אליו בשקט וליטפתי את תווי פניו העייפים. כל כך שונה
פתאום, כל כך זר לי. "באת לי כל כך, כל כך פתאום!" הוא ליטף את גבי,
נראה המום כל כך, המום ומבוהל "תני לי רק דקה לנשום" הוא בקש, עזבתי
אותו במבוכה והלכתי כמה צעדים אחורה. זה לא ירון, זה רק הצל של ירון, הוא נראה כל כך שפוף.
אני זוכרת באותו יום במלחמה, בין האזעקות החוזרות ונשנות, היה זה יום שקט
יחסית, רק שלוש נפילות של טילים על צלע ההר. דפקו בדלתי אנשים בדרגות ומדים ואמרו
לי שהוא נעדר. איך שבכיתי כשאמרו לי שאולי
הוא לא ישוב. קפאתי במשך ימים שלמים, לא יכולתי לומר מילה, הדרגות והמדים נשארו
עוד מעט, להביע תמיכה. אנשים הציפו את בייתי, מלטפים ושומרים עליי.
ואז, לאחר שנגמרה המלחמה נותרתי פתאום לבד. כל כך לבד בבית הגדול והיפה
שלנו על צלע ההר. ביתנו חטף פגיעות רבות, בעיקר מרסיסים, קירות הבית הלבנים עטו
שכבת פיח שחורה, בסלון נוצר לנו חור ענקי הצופה לים, כבר התחלתי להתרגל אליו, זה
קיץ והחור מהפיצוץ מביא אלינו משב רוח נעים מן הים, היה נראה לי כמו מרפסת מרוצפת
בשברי שיש. רק חדר השינה שלנו נותר נקי
כאילו דבר לא היה.
הוא לא רצה לאכול דבר, לא אמר מה
שלומו, רק אמר שהוא עייף ונכנס לחדר השינה לישון, או לפחות ניסה, הוא כבר לא יכול
לישון יותר מארבעים דקות מבלי לחשוב על פיצוצים וגופות חבריו החרוכות. כל הזמן היה
שולח ידו כמתוך שינה לחפש את הנשק שלו. היה מתהפך בנסיונות הרדמות כושלים, מחבק את
הכרית וזורק אותה ממנו. היה מחבק אותי וזורק אותי ממנו.
הוא היה מתעורר בלילות, יושב על שברי המרפסת שלנו, רוח הים מתבדרת בשערו
המאפיר, ספק מזקנה וצרות, ספק מאבק המלחמה הזו. היה מעשן עוד ועוד, היה מפחד ללכת
לישון. אך לא רק בלילה תקפו אותו הסיוטים,
גם בימים השגרה העיקה עליו, הכבידה על נשימותיו. תמיד חשב למה הוא נשאר בחיים
לראות את כל חבריו ככה מוטלים חסר רוח חיים, למה הוא נשאר בחיים? לבקר הורים
שכולים? לבקר קברים, מצבות. אלו לא היו חברים
שם קבורים, היה פוסע בדשא, בין פסלי האבן. נראה כי בראשו הוא עוד עוטה עליו את
חליפה ההסוואה, עדיין הולך שפוף בין השיחים.
כבר לא יכל לזכור מה היה קודם, מה שהיה לפני המלחמה. היה יושב ומבטו אל הים
הגדול, אל האין סוף ומעשן, עוד ועוד מעשן, ושותה עוד ועוד, שותה ושותק. היה משליך
את בקבוקי הזכוכית החוצה שיתדרדרו ככה, שיתנפצו על הסלעים. היה חולם להתנפץ כמו
הבקבוקים, כמו הגלים על החוף, להתנפץ אל הקץ, אל האין סוף.
הוא כבר הפסיק לדבר איתי, אפילו למלמל. לפני שחזר, כבר ידעתי שמת לי. גם
כשחזר, הוא עדיין מת לי, הוא מת ואני כל כך מתגעגעת אליו. עדיין חולמת בלילות שיום
אחד יניח את ידיו על פניי, שיישק לי, בלילות, אני עדיין חולמת שיחזור.
Off Notes
walter.h1900@gmail.com
