יום חמישי, 17 באפריל 2014

חמש דקות



דסי  לא מעגלת מספרים, כשתשאל אותה מה השעה היא לא תדבר ברבעים, חצאים וחמישיות – השעה אחת עשרה ושתים עשרה דקות. ואני אומר לה שבפעם הבאה היא יכולה לקצר קצת במילים ולעגל. היא שואלת אם לאחת עשרה ועשרה או לאחת עשרה ורבע. "זה לא עקרוני" אני משיב חצי מרוגז. "אתה חושב שהחמש דקות האלו לא חשובות?" היא מביטה בי במבט משתומם ועצוב, אני חושב לעצמי, מה לעזאזל כבר אפשר לעשות בחמש דקות מטופשות? אני לא יכול לקרוא ספר טוב בחמש דקות, שום מסע כומתה בצבא לא אורך חמש דקות! אפילו לא מסע כומתה של הג'ובניקים בקרייה מהמשרד שלהם לעזריאלי. אני לא אוכל לטייל למזרח או לדרום אמריקה בחמש דקות, אפילו להחליט לאיזה מהם אטוס קודם, לא יספיקו לי חמש דקות. אני לא אוכל לתפוס את דסי, להרים לה את השמלה ולזיין לה ת'צורה בחמש דקות, אפילו "זמן סיגריה" לוקח יותר מחמש דקות, מה כבר ייתנו לי החמש דקות האלו?

דסי מתכופפת לחזק את רצועת הסנדל שלה בפעם השביעית, אני שואל אותה אם היא רוצה שנעלה רגע בחזרה לדירה, שתוכל להחליף לסנדל יותר נח "זה ייקח רק חמש דקות!" אני מנסה להסביר, "תשע דקות, ייקחו לי תשע דקות ארוכות" היא נשארת במקומה, תשע דקות זה זמן ממושך מדיי. אנחנו עומדים בחוץ, מחכים ליהלי כבר בערך רבע שעה, קבענו לצאת לאיזה פאב חדש באיזור, יהלי כהרגלו תמיד מאחר. "חמש דקות מטופשות", אני מסנן כאילו רק לעצמי. דסי מביטה עליי חצי בכעס, חצי באכזבה. "וכל דקה שאתה איתי לא חשובה לך?" ואני משיב שלפעמים אפילו שניה זה כבר יותר מדיי בשבילי. היא מביטה בי נעלבת, אנחנו יודעים למצוא דברים מטומטמים  לריב עליהם לפעמים, מומחים בזה. "כל כך הרבה דברים שאתה יכול לעשות בחמש דקות" היא משפילה את ראשה חושבת על מהותן של אותן חמש דקות מסכנות "אתה יכול לאכול תפוח בחמש דקות! יכול לשמוע שיר טוב בחמש דקות! חמש דקות ראשונות של סרט יגרמו לך להחליט אם להמשיך לראות אותו...". ואני מחזיר לה בהתנצחות " גם לחרבן לוקח לי חמש דקות!" – כמה חשיבות היא נותנת לחמש הדקות העלובות הללו! אני רק יודע שאם יהלי לא יגיע לאסוף אותנו בעוד חמש דקות אני כבר ממש אתחרפן.

"הו! טוב שהחלטת להגיע סוף סוף" , אני נכנס למושב האחורי של הסובארו המטונפת של יהלי וישר פורק עליו את זעמי. "בסך הכל איחרתי בחמש דקות.." הוא מנסה להתגונן. " חמש דקות!?!?!" , אני כבר רותח  "חמש דקות מחורבנות??? תאמין לי  שעל חמש דקות לא הייתי מתרגז, אבל כשהן מתווספות לעשרים דקות שכבר חיכינו בחום הזה, אז זה הרבה יותר מרגיז!". אני מרגיש כבר קצת יותר טוב, העיקר יכולתי להוציא עצבים קצת, וזה לקח לי הרבה פחות מחמש דקות. אני מסתכל על דסי, עכשיו היא ברוגז איתי קצת. עד שנגיע לפאב הברוגז כבר ייגמר. חמש דקות זה כלום זמן לברוגז, רק עד הרמזור הבא, אני צריך לפחות עשרים דקות של ברוגז, שתתן לי שקט קצת לסדר את הראש שלי. אני חושב שאני ודסי צריכים לעשות כזה מנהג   - פעם בכמה ימים, שנעשה ברוגז לשעה לפחות. לא היה אכפת לי לפצל את זה גם לשלושה ברוגזים של עשרים דקות כל יום, רק לא חמש דקות, חמש דקות זה לא מספיק לכלום!

אנחנו יושבים בפאב, דסי ונעמה הלכו לשירותים ל"חמש דקות" לדבריהן, אפילו יהלי צועק אחריהן בחיוך "עאלק חמש דקות!". ואני מחליט לפתוח איתו את הויכוח הזה על הזמן. "מה קרה לך? חמש דקות הן משמעותיות ביותר! בחמש דקות מנצ'סטר קרעה את צ'לסי! בחמש דקות מכבי תל אביב כיסחה את פנאתינאיקוס! בחמש דקות מנצחים מלחמות!"  אני עוצר את שצף ההתלהבות שלו "ועדיין לוקח לחברה שלי יותר מחמש דקות להשתין!", "זה כי היא גם שוטפת ידיים אחרי, בניגוד אליך!" דסי מביטה בי מרוגזת לחלוטין, איך אני יודע להגיד את הדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון. עוד חמש דקות של ברוגז, לאחריהן חצי שעה של ריב וצעקות, אחרי זה תבואנה רבע שעה לערך של התנצלויות וכשנגיע הבייתה תבואנה עשר הדקות של ה"מייק אפ סקס". ביחד זו שעה שלמה.


שנתיים אחרי זה, אני מוצא את עצמי עם רגל שבורה על האברסט המחורבן – במסכת החמצן שלי כבר כמעט לא נותר חמצן. דסי מדברת בקשר עם המחלצים, סוף סוף הצלחנו ליצור קשר עם מישהו. "מאמי שלי, עוד חמש דקות הם מגיעים", אני מסתכל עליה בעיניים רצוצות ועייפות, "לא נושם..." אני ממלמל בשארית כוחותיי, "מתוק שלי, רק עוד חמש דקות! תחזיק מעמד!" , היא מלטפת את הראש שלי. אני מרגיש את השלג הקפוא מרטיב את הבגדים שלי, השלג קפוא, אני מזיע וכל כך קר לי. "רק חמש דקות" היא חוזרת ואומרת, חמש דקות כמו נצח, אני מתחיל לפרפר, ברקע עוד מצליח לשמוע את היבבות החלושות שלה לעוד כמה רגעים. "אני לא יכול יותר..." 




Off Notes
walter.h1900@gmail.com

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה