לפני חודשיים לקחתי רכבת צפונה. אני זוכרת איך שהסתכלתי שעות על הילדה
הרוסיה הקטנה, הבטתי מבעד למשקפי השמש שלי, עושה את עצמי מנמנמת ובעצם לא מפסיקה לטבוע בעיניים הכחולות הענקיות
שלה. חושבת כל אותם רגעים על התמימות שלנו שנשברה לאט לאט, או שמא יום אחד פשוט
התעוררנו והתמימות שלנו פשוט כבר לא הייתה שם. אני יודעת שלא טרחתי לחפש אחריה עד
אותו יום ברכבת. איך פתאום נוכחתי לגלות שלא רק שהילדים הם הכי תמימים בעולם, לא
רק שתינוקות אף פעם לא משקרים, אף פעם לא צבועים, גם אנחנו המבוגרים, לידם מאבדים
כל רשעות, כל תחמנות שיש בנו, כל כאב וציניות מרושעת – אנחנו אוהבים יותר, נינוחים
יותר, מאושרים יותר רק מעצם היותם.
ואתה היית חייב להיות כל כך טוב ונדיב, שאף אחד לא יגיד שיש לך לב של אבן, לב כמו סלע. ואני הייתי צריכה אותך שתהיה
טוב בשבילי שתעמיד פנים שיש בך עוד קצת חום כשכל הגוף שלי היה משותק ונמלים
אדומות, גדולות ושמנות רצו עליו בשעה שאף לא יכולתי לצרוח. ואז באותם ימים כשכבר
כבר הייתי לבד וייחלתי למות, שהנמלים
יאכלו את כל גופי, והסרטן שלי, הסרטן יעזור להן. ואתה היית משקה אותי במיץ תפוזים
בקשית כשכבר לא יכלתי לזוז ומחליף לי את שקיות השתן כשרק רציתי שתלך או שתחבק
אותי. ואתה נשארת שם רק כדי שלא יגידו שהלכת כשהיה הכי קשה.
את הפעם האחרונה שהרמתי אותה אני לא אשכח, נסענו אז לצפון כדי למסור אותה
להוריי שישמרו עליה, שלא תשאר לראות אותי גוועת. ואיך הנמלים תקפו את הגוף העייף
שלי אז בפעם הראשונה, מכשילים אותי ומפילים אותי כשהיא עוד בידיי. ואני זוכרת את
המדרכה מתקרבת אליי ואני זוכרת את החום הנוראי שחשתי בכל גופי.
וכשישבתי על הרצפה, רגלי זרוקה לצד גופי בחוסר מעש, אינה מתפקדת, אינה
כואבת עוד. והיא צמודה אל פני בוכה מפחד ואני בוכה מאימה ואני רק רוצה שהיא תפסיק
לבכות ורק שמחה שהיא עוד יכולה לבכות. אני זוכרת איך לקחת אותה מידיי בלי לומר
מילה, רק נועץ מבט מזלזל ואני שוב מרגישה כמו הכשלון שתמיד חשבתי שאני.
נשארתי גם אני עוד איזה יומיים שלושה אצל ההורים, רואה אותה פורחת בידי
אחרים ומנסה להמנע מן המחוות המזוייפות שלך. ואמא מנסה לדחוף אותה שוב לידיי, היא
אמרה "כמו שאחרי תאונה נהג צריך מהר לנהוג שוב כי אחרת יפחד תמיד!", אך
אני כבר פחדתי להחזיק אותה בידיים הרועדות שלי, לא היה לי עוד כח לעמוד והנמלים
הללו השתלטו כבר על חצי מגופי, מקננות בכפות רגליי כשרציתי כל כך לברוח.
עינת מהאוניברסיטה בהריון מתקדם עם הילד השני שלה, הראשונה נראית בדיוק כמו
אחותי הקטנה. התרגלתי לקרוא לה אחותי הקטנה כדי שלא אתרגש ואבכה ליד יותם. אז גם
לבת של עינת אני לא מתקרבת, שלא תצרח כל כך חזק כמו שאחותי צרחה. וזה טוב שהיא כבר
לא בגיל שצריך להרים אותה, אבל אני עוד מפחדת ללטף את ראשה, לחבק אותה. רק שלא
אשבור את כולה. ויותם משחק איתה בכדור ובכל פעם שהוא נזרק לכיוונה אני נושכת
שפתיים ועוצמת עיניים. אני סיימתי את האחריות שלי עליה ועכשיו מותר לי רק לקרוא לה
"אחותי הקטנה".
ואתה כבר לא הגעת שנים, מאז שהחלמתי מהמחלה. אף אחד כבר לא יכל לומר שיש
לך לב
של אבן כי נשארת כשהיה הכי רע, אך לא נשארת כשהיה יכול להיות הכי טוב. וברחתי מהבית שוב ולא חזרתי עוד
שנים אחר כך. ובשנה האחרונה התחלתי לחזור בחזרה, כי יותם רצה להכיר את המשפחה, אני
רציתי לראות איך הילדה שלי גדלה כל כך יפה. ויותם מתאהב בה ומתגעגע אליה בכל פעם
שאנחנו חוזרים למרכז, כאילו הייתה שלו – ובשבילי – היא רק אחותי הקטנה. ויותם רוצה שנתחתן, הוא רוצה שנעשה ילדים יפים.
תמיד אומר בחיוך שבטח יש לי גנים טובים, כמה יפה אחותי הקטנה, כמה היא יפה ושקטה.
לפני חודשיים אני ויותם נסענו ברכבת צפונה, אני נשענת על כתפו ומסתכלת מולי
על הילדה הרוסיה הקטנה, טובעת בעיניים הכחולות הענקיות שלה ויותם מלטף את הראש
שלי, לוחש לי חלומות שלו על הילדים היפים שלנו ואני מתחת למשקפי השמש מתייפחת בבכי
ורוצה לצעוק לו שאני לא יכולה.
Off Notes
walter.h1900@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה