יום חמישי, 12 ביוני 2014

Forever trusting who we are, And nothing else matters


הם ישבו על כוס בירה בפאב, היא נעלמה בכל רגע, אז שני הגברים נכנסו לשיחות עמוקות על כוס בירה, או כמה ליטרים טובים. הוא אמר לו שמי שתולש לזבובים את הכנפיים, לא רחוק הרגע שיתלוש גם כנפי מלאכים. וכל מה שהדהד בראשו באותו רגע היה המשפט האלמותי של היינריך היינה "במקום שבו שורפים ספרים שם ישרפו בסוף גם בני אדם" – ולאט לאט שני המשפטים חלחלו לתודעה שלו. ולא שרף עוד דבר מה כתוב – רק קבלות של רכישות באשראי. ולא הרג עוד זבובים ויתושים – נטה להרחיקם  – בעזרת אמצעים טבעיים יותר, רצחניים פחות. כשחשב לעצמו מה ההבדל – זבוב? פרפר? כלבים? חתולים? אנשים? האם זה משנה אם נפשו  של האדם אינה טהורה לגמרי? חשב כי אם האדם הוא רע, הוא לעולם איננו רע מטבעו – משהו עשה אותו קר וחסר רגשות. האם נאשים אותו במצבו? או שנמצא דרך להפוך את הגלגל? ואם תלינו נאשם, ייתכן ונתלה גם מלאך. ואם נשרוף את המילה הכתובה, הדיעה הכתובה – לא רחוק היום בו לא נוכל לצעוק את דעתנו – רק שישמעו אותנו. חשב על הנשים בפקיסטן, אלו שעינת קראה עליהן לפני כמה ימים – תוך כדי קריאה היא מצקצקת בלשונה ומספרת לו – שאושר חוק בפקיסטן המאפשר לבעל לאנוס את אשתו עד ארבע פעמים בשבוע. כשנשות פקיסטן מחו והפגינו כנגד החוק החולני הזה , אז באו הניאנדרטלים והכו אותן. כנראה ששם כבר מזמן שרפו ספרים.

ואחר כך, מתוך שכרות מדוכדכת ודיבורים על זכויות הנשים, הם התחילו לדבר על מונוגמיה ומשם הוא התחיל לדבר עליה. וחברו מביט עליו במבט מעט מופתע או שמא מופתע לגמרי – עיניו היו שתויות מכדי שאפשר יהיה להבחין בהבעתן המדוייקת. "אני לא מפחד ממונוגמיה – אבל, לך תדע לפעמים על מי אתה עלול ליפול לנצח". ובמבטו של השני הייתה מן ידיעה, שאם "יפול" על ידידתו לנצח – כנראה שזה לא יהיה כל כך נורא, למען האמת החל לאחרונה, לחלום בהקיץ על מגע עורה החלבי, העביר לעצמו בראש מן מונטאז' של כל החודשים האחרונים הללו שנהנה לשהות במחיצתה –  מרגעי השכרות המאושרים בפאב השכונתי, לאיך שנראתה כל כך נינוחה כשקמה מאוחר בשבת, קצת לפני הצהריים. העביר בראשו את רגעי הצחוק, את רגעי הבכי – החליט שלא די לו בהם, השתוקק לעוד כמה סוגים של רגעים – רגעי תשוקה, רגעי רומנטיקה, רגעים רוויים בהתרגשות על התחלות חדשות. ובעודו חולם,הוא חייך לעצמו וגמע את סופה של הבירה שלו לצלילי שיר מעט ישן שהזכיר לו מליוני רגעים חדשים וכאלו שעתידים לבוא.

*************************************************************************************************

הכרתי את לב כשגרתי במושב בצפון הארץ. מדי פעם היינו נוסעים לתל אביב, בקיץ, להופעות גדולות, הוא תמיד ישב בהסעות ליד בן. בן היה הרועש יותר מבין שניהם. רועש, יותר הרסני יותר והרבה יותר מדיי בטוח בעצמו. לב היה נרדם בין כל הרעש והמהומה, ראשו היה נצמד אל חלון האוטובוס, היה מביט החוצה, אל הכבישים, על הנוף. אני הייתי מביטה בו, מסוקרנת כל כך לשמוע את המילים שתצאנה מפיו, את הצלילים שיבקעו מגרונו. וכשהיה לוחש  - רציתי לחבק אותו חזק אליי. אך לב אף פעם לא הביט לתוך עיניי, פעם הוא אמר לי בשקט שהוא מפחד שאם יסתכל בעיני יראה את עצמו כפי שאני רואה אותו. ולא ידע שראיתי אותו כל כך יפה כפי שמעולם לא ראה את עצמו, כפי שמעולם לא ראיתי את עצמי.

Never cared for what they say, Never cared for games they play.                                
Never cared for what they do, Never cared for what they know. And I know. 

ובאותם ימים חמימים של ספטמבר שהגיע אחרי הקיץ הארוך בו חרשנו את העיר הגדולה מקצה לקצה, ישנים על ספסלים וחולמים על מקלחת אמתית במרחק של כמה אוטובוסים בחזרה בבית, במושב. כשחזרנו הייתי מחכה שעות על הגדר מתחת לבנין בו גרתי. ידעתי שהוא עובר שם מדיי פעם בדרך לתחנת האוטובוס. ישבתי על הגדר בחצאית וכפכפים, מנדנדת את רגליי בשעמום או ביאוש – לעיתים היה זה מתגבר יותר על השני ולעיתים שניהם היו שולטים בי יחדיו – הייתי משועממת ומיואשת ולב כבר הפסיק להגיע, כבר שבועיים שלא ראיתי אותו. יום אחד כשכבר כמעט התייאשתי, ראיתי אותו פוסע בצעדים כבדים על המדרכה מול ביתי -  הצצתי מהחלון, הוא לבש מדי חאקי ועל כתפו נשען רובה. רק על זה לא חשבתי, הגיע הזמן שלב יתגייס. עיניו היו עייפות וכבויות. רצתי מהר במדרגות שלא ייעלם. כשהגעתי אליו נעצרתי ממש מולו, מתנשפת ואילמת. כל השיחות הראשונות שניסיתי לתכנן איתו לא יצאו באותו רגע. אז הוא חייך אליי את החיוך המבוייש שלו ואמרתי לו שהגעגעתי אליו ושהוא היה חסר לי. 

והיו ימים בהם העייפות גברה על שנינו ולא הסתרנו את מבטינו האחת מהשניה, כבר עייפנו מלהאבק בכח המשיכה. ואני עייפתי מלנסות ולנער את לב מחלומותיו בהקיץ – כל כך רציתי שכבר יגיד לי משהו, שנהיה אולי קצת יותר משני אנשים שמחייכים אחד לשני  בביישנות מטופשת משני עברי הכביש. ויום אחד הוא חצה את הכביש ולא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן. בכיתי לעצמי, כעסתי מדוע לא הגיע להפרד ממני. מדוע לא יכל לומר לי שהוא הולך, שלא אצפה לו בכל אחר צהריים.

נפגשנו שוב ובפעם האחרונה כשעברתי לעיר, היה נדמה כאילו הכין את השטח מבעוד מועד בשביל שנינו. הלכנו לים – ראינו שם המון לבבות – בחלק משחקים במטקות, חלק זורקים במשחק כדור מים, מחזיקים אותם חזק, חזק והם עדיין צפים, פועמים מעל ים המלח הזה. ראינו איזה אחד – בועט בלבבות על החוף. כל כך הרבה לבבות היו לו – גם אני רציתי לבעוט בכמה.

Trust I seek and I find in you, Every day for us something new.
Open mind for a different view, and nothing else matters. 

לב היה מספר לי על מלחמות ישנות שנשמעו לי כה דומות למלחמות ההווה. הייתי רואה בעיניו הבוהות בחלל הריק, שריפות, השמדה ועבדות. וכששקעתי יותר ויותר בעיניו חמורות הסבר – יכולתי להרגיש ריחות עשן ומחנק, יכולתי להצטמרר מהקור המקפיא. אז היה משפיל את עיניו אליי. מלטף את ראשי, את פניי התמימות, ההמומות. ולא יכלתי  להפסיק לחשוב על אותם מיליארדי של אנשים צורחים לעזרה – הסטוריה שלמה של עולם שותת דם. "היום זה לא יכול להיות ככה..." מלמלתי לעצמי ואליו. הוא חיבק אותי חזק אל חיקו המגן עליי ונאנח. "תגיד שהיום זה לא יכול להיות ככה!" הרמתי את עיניי אליו והוא הוסיף לבהות.

ואז נתתי לו את הלב שישמור עליו אצלו ולא יגלה לאף אחד, גם ככה מי יחשוד בכלל, מי יאמין שאת הלב שלי נתתי למשמר דווקא אצלו. הוא יכול כך לטפל בלב שלי ביתר עדינות,לתת לו את כל תשומת הלב, אחרי הכל, שלי היה הלב היחיד הנמצא באמתחתו. אפילו את ליבו שלו כבר לא היה לו בחודשים האחרונים.

ובסופו של דבר הוא הצליח, עדיין החזיק את הלב המבולבל שלי, נראה כי התקשה מאוד לשמור עליו. המאמץ והדאגה הדירו שינה מעיניו. לבי כל עת נבהל וניסה להמלט מאחיזתו החמה. החליט מדי פעם – אני אקבע את רגע הפגיעה. כמו תמיד פחד שלא יצפה לה ואז ישמט מידיו של שומרו. ואני כל עת נשאתי את לבו, היה כמו סלע כבד על ראותיי. אז אני נשאתי את כל כובדו של העולם, את נטל המלחמות, המוות, הבדידות וההשתעבדות. בלילה, נפלתי שדודה למיטת שנתי, והכר תמך בראשי החושב על כל צרות העולם, הגב שלי החל להיות כפוף יותר ויותר – לבי, ראשי מושכים אותי מטה. כמה כובד, כמה כאב לב אחד יכול לשאת.

ותמיד אמרתי לו, אני שונאת לבבות, לא את האיבר – אלא את הצורה הקלאסית מהסרטים והספרים – צורת הלב המטופשת הורדרדה – אדומה. זו שרואים כשרוג'ר ראביט רואה את ג'סיקה. תמיד שכשמדברים על הלב – צורתו צריכה להיות כמו האגרוף, כמו הלב האמיתי, הלב האנושי – למה הוא פחות יפה מן הצורה הורדרדה המזוייפת הזו?  מדוע הלב לא יכול ללבוש צורת אדם, אותו אדם השומר על הלב באמיתי, אותו אדם שנדמה כי היה כל העולם כולו. מדוע לא יכל הלב ללבוש את צורתו.

מאוחר יותר התעוררתתי לצלילי פעימות ליבו. הים גאה והרטיב את קצות אצבעותי, התקפלתי והסתגרתי היא לצורת כדור, נצמדתי עוד ועוד אל חיקו השליו, מניחה ראשי על חזהו, על ליבו ונבלעת בנשימותיו הכבדות. נבלעת בתקתוקי השעות, בין פעימות ליבו. ובלילה הזה לא היה מי שיפריע לנו, העולם שתק סוף סוף. ומצאתי בו את הביטחון שחיפשתי, מצאתי בו את העומק בו יכלתי לצלול לנצח. כמו לשוב לבראשית, או להיות כעת העובר הקטן שלו.  נשימותיו לחשו לי – "שני ילדה שלי", "שני יפה שלי", "תחלמי חלומות יפים – על זריחות ושקיעות וגלים רכים המלטפים סלעים עייפים". סוף סוף הייתי בטוחה שוב, מספיק, לחלום לעצמי חלומות ילדות.

 So close no matter how far, Couldn’t be much more from the heart.
Forever trusting who we are. No, nothing else matters




Off Notes
walter.h1900@gmail.com

יום חמישי, 15 במאי 2014

חזרת פתאום



כשחזר, עמדתי על מרפסת ביתנו השבורה מהפצצות האויב, צפיתי על הים, על שביל החזרה שלו לביתנו. כשחזר אליי פתאום, לא ידעתי מה לומר לו, נאלמתי דום אל מול פניו החיוורות, היגעות. חייכתי אליו בשקט וליטפתי את תווי פניו העייפים. כל כך שונה פתאום, כל כך זר לי. "באת לי כל כך, כל כך פתאום!" הוא ליטף את גבי, נראה המום כל כך, המום ומבוהל "תני לי רק דקה לנשום" הוא בקש, עזבתי אותו במבוכה והלכתי כמה צעדים אחורה. זה לא ירון, זה רק הצל של ירון, הוא נראה כל כך שפוף.

אני זוכרת באותו יום במלחמה, בין האזעקות החוזרות ונשנות, היה זה יום שקט יחסית, רק שלוש נפילות של טילים על צלע ההר. דפקו בדלתי אנשים בדרגות ומדים ואמרו לי שהוא נעדר. איך  שבכיתי כשאמרו לי שאולי הוא לא ישוב. קפאתי במשך ימים שלמים, לא יכולתי לומר מילה, הדרגות והמדים נשארו עוד מעט, להביע תמיכה. אנשים הציפו את בייתי, מלטפים ושומרים עליי.

ואז, לאחר שנגמרה המלחמה נותרתי פתאום לבד. כל כך לבד בבית הגדול והיפה שלנו על צלע ההר. ביתנו חטף פגיעות רבות, בעיקר מרסיסים, קירות הבית הלבנים עטו שכבת פיח שחורה, בסלון נוצר לנו חור ענקי הצופה לים, כבר התחלתי להתרגל אליו, זה קיץ והחור מהפיצוץ מביא אלינו משב רוח נעים מן הים, היה נראה לי כמו מרפסת מרוצפת בשברי שיש.  רק חדר השינה שלנו נותר נקי כאילו דבר לא היה.

הוא לא רצה  לאכול דבר, לא אמר מה שלומו, רק אמר שהוא עייף ונכנס לחדר השינה לישון, או לפחות ניסה, הוא כבר לא יכול לישון יותר מארבעים דקות מבלי לחשוב על פיצוצים וגופות חבריו החרוכות. כל הזמן היה שולח ידו כמתוך שינה לחפש את הנשק שלו. היה מתהפך בנסיונות הרדמות כושלים, מחבק את הכרית וזורק אותה ממנו. היה מחבק אותי וזורק אותי ממנו.

הוא היה מתעורר בלילות, יושב על שברי המרפסת שלנו, רוח הים מתבדרת בשערו המאפיר, ספק מזקנה וצרות, ספק מאבק המלחמה הזו. היה מעשן עוד ועוד, היה מפחד ללכת לישון. אך לא רק בלילה  תקפו אותו הסיוטים, גם בימים השגרה העיקה עליו, הכבידה על נשימותיו. תמיד חשב למה הוא נשאר בחיים לראות את כל חבריו ככה מוטלים חסר רוח חיים, למה הוא נשאר בחיים? לבקר הורים שכולים? לבקר קברים, מצבות. אלו לא היו חברים שם קבורים, היה פוסע בדשא, בין פסלי האבן. נראה כי בראשו הוא עוד עוטה עליו את חליפה ההסוואה, עדיין הולך שפוף בין השיחים.

כבר לא יכל לזכור מה היה קודם, מה שהיה לפני המלחמה. היה יושב ומבטו אל הים הגדול, אל האין סוף ומעשן, עוד ועוד מעשן, ושותה עוד ועוד, שותה ושותק. היה משליך את בקבוקי הזכוכית החוצה שיתדרדרו ככה, שיתנפצו על הסלעים. היה חולם להתנפץ כמו הבקבוקים, כמו הגלים על החוף, להתנפץ אל הקץ, אל האין סוף.

הוא כבר הפסיק לדבר איתי, אפילו למלמל. לפני שחזר, כבר ידעתי שמת לי. גם כשחזר, הוא עדיין מת לי, הוא מת ואני כל כך מתגעגעת אליו. עדיין חולמת בלילות שיום אחד יניח את ידיו על פניי, שיישק לי, בלילות, אני עדיין חולמת שיחזור.




Off Notes
walter.h1900@gmail.com

יום חמישי, 17 באפריל 2014

חמש דקות



דסי  לא מעגלת מספרים, כשתשאל אותה מה השעה היא לא תדבר ברבעים, חצאים וחמישיות – השעה אחת עשרה ושתים עשרה דקות. ואני אומר לה שבפעם הבאה היא יכולה לקצר קצת במילים ולעגל. היא שואלת אם לאחת עשרה ועשרה או לאחת עשרה ורבע. "זה לא עקרוני" אני משיב חצי מרוגז. "אתה חושב שהחמש דקות האלו לא חשובות?" היא מביטה בי במבט משתומם ועצוב, אני חושב לעצמי, מה לעזאזל כבר אפשר לעשות בחמש דקות מטופשות? אני לא יכול לקרוא ספר טוב בחמש דקות, שום מסע כומתה בצבא לא אורך חמש דקות! אפילו לא מסע כומתה של הג'ובניקים בקרייה מהמשרד שלהם לעזריאלי. אני לא אוכל לטייל למזרח או לדרום אמריקה בחמש דקות, אפילו להחליט לאיזה מהם אטוס קודם, לא יספיקו לי חמש דקות. אני לא אוכל לתפוס את דסי, להרים לה את השמלה ולזיין לה ת'צורה בחמש דקות, אפילו "זמן סיגריה" לוקח יותר מחמש דקות, מה כבר ייתנו לי החמש דקות האלו?

דסי מתכופפת לחזק את רצועת הסנדל שלה בפעם השביעית, אני שואל אותה אם היא רוצה שנעלה רגע בחזרה לדירה, שתוכל להחליף לסנדל יותר נח "זה ייקח רק חמש דקות!" אני מנסה להסביר, "תשע דקות, ייקחו לי תשע דקות ארוכות" היא נשארת במקומה, תשע דקות זה זמן ממושך מדיי. אנחנו עומדים בחוץ, מחכים ליהלי כבר בערך רבע שעה, קבענו לצאת לאיזה פאב חדש באיזור, יהלי כהרגלו תמיד מאחר. "חמש דקות מטופשות", אני מסנן כאילו רק לעצמי. דסי מביטה עליי חצי בכעס, חצי באכזבה. "וכל דקה שאתה איתי לא חשובה לך?" ואני משיב שלפעמים אפילו שניה זה כבר יותר מדיי בשבילי. היא מביטה בי נעלבת, אנחנו יודעים למצוא דברים מטומטמים  לריב עליהם לפעמים, מומחים בזה. "כל כך הרבה דברים שאתה יכול לעשות בחמש דקות" היא משפילה את ראשה חושבת על מהותן של אותן חמש דקות מסכנות "אתה יכול לאכול תפוח בחמש דקות! יכול לשמוע שיר טוב בחמש דקות! חמש דקות ראשונות של סרט יגרמו לך להחליט אם להמשיך לראות אותו...". ואני מחזיר לה בהתנצחות " גם לחרבן לוקח לי חמש דקות!" – כמה חשיבות היא נותנת לחמש הדקות העלובות הללו! אני רק יודע שאם יהלי לא יגיע לאסוף אותנו בעוד חמש דקות אני כבר ממש אתחרפן.

"הו! טוב שהחלטת להגיע סוף סוף" , אני נכנס למושב האחורי של הסובארו המטונפת של יהלי וישר פורק עליו את זעמי. "בסך הכל איחרתי בחמש דקות.." הוא מנסה להתגונן. " חמש דקות!?!?!" , אני כבר רותח  "חמש דקות מחורבנות??? תאמין לי  שעל חמש דקות לא הייתי מתרגז, אבל כשהן מתווספות לעשרים דקות שכבר חיכינו בחום הזה, אז זה הרבה יותר מרגיז!". אני מרגיש כבר קצת יותר טוב, העיקר יכולתי להוציא עצבים קצת, וזה לקח לי הרבה פחות מחמש דקות. אני מסתכל על דסי, עכשיו היא ברוגז איתי קצת. עד שנגיע לפאב הברוגז כבר ייגמר. חמש דקות זה כלום זמן לברוגז, רק עד הרמזור הבא, אני צריך לפחות עשרים דקות של ברוגז, שתתן לי שקט קצת לסדר את הראש שלי. אני חושב שאני ודסי צריכים לעשות כזה מנהג   - פעם בכמה ימים, שנעשה ברוגז לשעה לפחות. לא היה אכפת לי לפצל את זה גם לשלושה ברוגזים של עשרים דקות כל יום, רק לא חמש דקות, חמש דקות זה לא מספיק לכלום!

אנחנו יושבים בפאב, דסי ונעמה הלכו לשירותים ל"חמש דקות" לדבריהן, אפילו יהלי צועק אחריהן בחיוך "עאלק חמש דקות!". ואני מחליט לפתוח איתו את הויכוח הזה על הזמן. "מה קרה לך? חמש דקות הן משמעותיות ביותר! בחמש דקות מנצ'סטר קרעה את צ'לסי! בחמש דקות מכבי תל אביב כיסחה את פנאתינאיקוס! בחמש דקות מנצחים מלחמות!"  אני עוצר את שצף ההתלהבות שלו "ועדיין לוקח לחברה שלי יותר מחמש דקות להשתין!", "זה כי היא גם שוטפת ידיים אחרי, בניגוד אליך!" דסי מביטה בי מרוגזת לחלוטין, איך אני יודע להגיד את הדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון. עוד חמש דקות של ברוגז, לאחריהן חצי שעה של ריב וצעקות, אחרי זה תבואנה רבע שעה לערך של התנצלויות וכשנגיע הבייתה תבואנה עשר הדקות של ה"מייק אפ סקס". ביחד זו שעה שלמה.


שנתיים אחרי זה, אני מוצא את עצמי עם רגל שבורה על האברסט המחורבן – במסכת החמצן שלי כבר כמעט לא נותר חמצן. דסי מדברת בקשר עם המחלצים, סוף סוף הצלחנו ליצור קשר עם מישהו. "מאמי שלי, עוד חמש דקות הם מגיעים", אני מסתכל עליה בעיניים רצוצות ועייפות, "לא נושם..." אני ממלמל בשארית כוחותיי, "מתוק שלי, רק עוד חמש דקות! תחזיק מעמד!" , היא מלטפת את הראש שלי. אני מרגיש את השלג הקפוא מרטיב את הבגדים שלי, השלג קפוא, אני מזיע וכל כך קר לי. "רק חמש דקות" היא חוזרת ואומרת, חמש דקות כמו נצח, אני מתחיל לפרפר, ברקע עוד מצליח לשמוע את היבבות החלושות שלה לעוד כמה רגעים. "אני לא יכול יותר..." 




Off Notes
walter.h1900@gmail.com

יום חמישי, 20 במרץ 2014

בינונית


בבית של אבא אף פעם לא היה לנו יותר מדיי כסף. לא שהיינו עניים חלילה, תמיד היה מה לאכול, תמיד הייתה לנו קורת גג. ואני זוכרת שבבית הספר היסודי היה מבצע של "מחשב לכל ילד", לי לא הגיע מחשב, זה הי מבצע "מחשב לכל ילד עני". אך לא הייתי עשירה ולא הייתי ענייה. בדיוק באמצע. נדפק המעמד הבינוני.

לפעמים אבא היה שואל בכעס "מה את רוצה שאני אעשה?". ואני כובשת את הבכי, רוצה להגיד לו שמה שהוא עושה זה מעל ומעבר ובמקום צועקת ומתרגזת. יוצא שמה שהוא מבין ממני זה שאני מצפה ממנו לדברים ושאני יודעת שהוא לא יכול לתת לי כלום, נדמה כי הוא חש נעלב ממני, חש לא יוצלח. כבר שמעתי אותו פעם, אומר לאמא בכאב, איך הוא העביר את המזל הרע שלו גם  לילדים שלו.

ואמרתי אין ספור פעמים כמה שאני שונאת את המרוקאים האלו שמתלוננים על קיפוח. אלו שמסוגלים להתלונן גם ממקום מושבם בכנסת – "קיפוח נגד המרוקאים". ואני חושבת לעצמי שאנחנו כבר לא חיים בתקופת ה"סלאח שבתי". המרוקאים כבר לא גרים במעברות. ובשם האפלייה המתקנת משפחת ביטון, אבוטבול ובוחבוט חיות בוילות מפוארות בשעה שאני רואה יותר "גרינברגים" ו"קפלינסקים" מחפשים בפחי אשפה מה לאכול. אז אבא אומר שלא כולם כאלה, שלא כולם מתלוננים על קיפוח ואני אומרת שהסטאטוס קוו  הזה הרג את כולנו. כשבגין רצה להיות ראש ממשלה האשכנזי הגזען קם וצעק ברחובות העיר "אחיי המרוקאים". אני עדיין מנסה לתרץ את דבריי ואומרת "כשמזרחי נדפק הוא מאשים את הקיפוח! כשאשכנזי נדפק – אז הוא יודע שזה בגלל שהוא דפוק!" אבא מביט בי בעצב "זה רע מאוד שאת חושבת ככה".

אני אומרת לו שאני צריכה לתפוס לעצמי מישהו מהאסכולה הישנה – מהאשכנזים, הקיבוצניקים, עם אהבת הארץ הישנה והאמיתית. קיבוצניק, אשכנזי, עשיר ויפה – זה מה שאני רוצה. ואומרים שגזענות באה מבית. אני את הגזענות שלי רכשתי בעצמי – אומרת לאבא "אל תדאג, אני בחיים לא אביא איזה בן זוג מרוקאי הביתה!". ואבא שוב מסתכל עליי ואומר שלא חשוב היופי, לא שוב הכסף, בעיקר לא חשוב המוצא. אך בכל זאת בחרתי לי קיבוצניק אשכנזי לגמרי, בחור בהיר עור, עם לחיים סמוקות ועיניים ירוקות. ואבא היה מרוצה, כי הייתי מאוהבת לגמרי. ילד יפה, מבית טוב. ואחרי שנים ספורות, גם הקיבוצניק היפה שלי איבד את הכסף ואיבד את היופי. ובלי לחשוב בכלל על אפשרויות אחרות מצאתי את עצמי נשארת איתו.

וכשאבא מת מהתקף לב, חזרנו מבית העלמין לבית של הוריי, לבית של אמי. אמא הלכה לישון. אני ניסתי לבכות. והקיבוצניק שלי ניסה לגרום לי להגיד משהו, או אולי רק לשנות הבעה. אז שפכתי דליים של מים על כל הבית, בעיקר על הסלון בו ראיתי את אבא לאחרונה, רגע יושב לראות סרט של פול ניומן ורגע שני אוחז בליבו, נשמתו נעתקת. והקיבוצניק האשכנזי שלי מנסה להפסיק אותי "המרצפות כבר מבריקות לגמרי!" , הוא תופס אותי בדאגה, בידיו הכבדות, רק רוצה לחבק אותי, להרגיע. ואני נמלטת ממנו בזעם.

ובעודי רצה החוצה מהבית, אני רואה תמונות ילדות בראש, אני רואה אותנו, את כל המשפחה, עולים על הטנדר המקרטע של אבא ונסעים לטייל בכנרת וברמת הגולן. ואני חושבת לעצמי בכעס "איך הוא יכול לעזוב ככה!". ונזכרת בבית הספר היסודי, איך בכל יום בהפסקת 10 היה לי בתיק כריך עם שוקולד עטוף בנייר לבן, אני מפסיקה לרוץ, נאחזת בגזע העץ המתפורר שליד גם המשחקים, רוכנת ומתנשמת. פוקחת עיניים, ורואה את אבא עטוף בתכריכים מורד אל הקבר הטרי, עוצמת עיניים ורואה את הכריך עם השוקולד העטוף בתכריכים משלו.

ואני רואה ילדים קטנים צוחקים ומשחקים בגן השעשועים. וילדה אחת במעלה המגלשה ואת אביה עם ידיו מושטות כלפיה, מעודד אותה לרדת במורד המגלשה, היישר אל זרועותיו החמות, האוהבות. ואני רואה את הגברת הקשישה עם מטפחת הראש ניגשת אליי בעצב ומחזיקה את ידי. אני זוכרת שברגע הראשון חשבתי רק על ריח הדג החריף שנטף ממנה, ריח של אוכל מרוקאי נדמה של "חריימה" כזה, משהו ב ח'.

הזקנה הושיבה אותי על ספסל העץ וחיבקה אותי, סוף סוף בכיתי, היא מחבקת אותי, מלטפת את ראשי, ואני בוכה אל הזקנה המרוקאית הזאת. ומנסה לחשוב למה דווקא אליה אני בוכה, מדוע דווקא לאישה הזרה הזאת? כל כך זרה. ותוך כדיי אותה מרוקאית זקנה מבחינה בחוסר הנוחות שלי, שוב מלטפת את ראשי ואומרת "כל ישראל אחים זה לזה" , ואני שעייפתי מססמאות על דו קיום ואחדות, מושכת באפי ומביטה בעיניה. היא מוסיפה "אבא שלך היה איש טוב!". אני נזכרת שוב באבא, כשלקח אותי לגן המשחקים כשהייתי ילדה קטנה, כשרצתי ורגלי נחבלה בשביל האספלט. אני זוכרת את אבא אוחז אותי בזרועותיו ומרגיע אותי, ואת הזקנה המרוקאית חובשת לי את הרגל. 



Off Notes
walter.h1900@gmail.com

יום חמישי, 20 בפברואר 2014

אחותי הקטנה


לפני חודשיים לקחתי רכבת צפונה. אני זוכרת איך שהסתכלתי שעות על הילדה הרוסיה הקטנה, הבטתי מבעד למשקפי השמש שלי, עושה את עצמי מנמנמת  ובעצם לא מפסיקה לטבוע בעיניים הכחולות הענקיות שלה. חושבת כל אותם רגעים על התמימות שלנו שנשברה לאט לאט, או שמא יום אחד פשוט התעוררנו והתמימות שלנו פשוט כבר לא הייתה שם. אני יודעת שלא טרחתי לחפש אחריה עד אותו יום ברכבת. איך פתאום נוכחתי לגלות שלא רק שהילדים הם הכי תמימים בעולם, לא רק שתינוקות אף פעם לא משקרים, אף פעם לא צבועים, גם אנחנו המבוגרים, לידם מאבדים כל רשעות, כל תחמנות שיש בנו, כל כאב וציניות מרושעת – אנחנו אוהבים יותר, נינוחים יותר, מאושרים יותר רק מעצם היותם.

ואתה היית חייב להיות כל כך טוב ונדיב, שאף אחד לא יגיד שיש לך לב של  אבן, לב כמו סלע. ואני הייתי צריכה אותך שתהיה טוב בשבילי שתעמיד פנים שיש בך עוד קצת חום כשכל הגוף שלי היה משותק ונמלים אדומות, גדולות ושמנות רצו עליו בשעה שאף לא יכולתי לצרוח. ואז באותם ימים כשכבר כבר הייתי לבד  וייחלתי למות, שהנמלים יאכלו את כל גופי, והסרטן שלי, הסרטן יעזור להן. ואתה היית משקה אותי במיץ תפוזים בקשית כשכבר לא יכלתי לזוז ומחליף לי את שקיות השתן כשרק רציתי שתלך או שתחבק אותי. ואתה נשארת שם רק כדי שלא יגידו שהלכת כשהיה הכי קשה.

את הפעם האחרונה שהרמתי אותה אני לא אשכח, נסענו אז לצפון כדי למסור אותה להוריי שישמרו עליה, שלא תשאר לראות אותי גוועת. ואיך הנמלים תקפו את הגוף העייף שלי אז בפעם הראשונה, מכשילים אותי ומפילים אותי כשהיא עוד בידיי. ואני זוכרת את המדרכה מתקרבת אליי ואני זוכרת את החום הנוראי שחשתי בכל גופי.

וכשישבתי על הרצפה, רגלי זרוקה לצד גופי בחוסר מעש, אינה מתפקדת, אינה כואבת עוד. והיא צמודה אל פני בוכה מפחד ואני בוכה מאימה ואני רק רוצה שהיא תפסיק לבכות ורק שמחה שהיא עוד יכולה לבכות. אני זוכרת איך לקחת אותה מידיי בלי לומר מילה, רק נועץ מבט מזלזל ואני שוב מרגישה כמו הכשלון שתמיד חשבתי שאני.

נשארתי גם אני עוד איזה יומיים שלושה אצל ההורים, רואה אותה פורחת בידי אחרים ומנסה להמנע מן המחוות המזוייפות שלך. ואמא מנסה לדחוף אותה שוב לידיי, היא אמרה "כמו שאחרי תאונה נהג צריך מהר לנהוג שוב כי אחרת יפחד תמיד!", אך אני כבר פחדתי להחזיק אותה בידיים הרועדות שלי, לא היה לי עוד כח לעמוד והנמלים הללו השתלטו כבר על חצי מגופי, מקננות בכפות רגליי כשרציתי כל כך לברוח.

עינת מהאוניברסיטה בהריון מתקדם עם הילד השני שלה, הראשונה נראית בדיוק כמו אחותי הקטנה. התרגלתי לקרוא לה אחותי הקטנה כדי שלא אתרגש ואבכה ליד יותם. אז גם לבת של עינת אני לא מתקרבת, שלא תצרח כל כך חזק כמו שאחותי צרחה. וזה טוב שהיא כבר לא בגיל שצריך להרים אותה, אבל אני עוד מפחדת ללטף את ראשה, לחבק אותה. רק שלא אשבור את כולה. ויותם משחק איתה בכדור ובכל פעם שהוא נזרק לכיוונה אני נושכת שפתיים ועוצמת עיניים. אני סיימתי את האחריות שלי עליה ועכשיו מותר לי רק לקרוא לה "אחותי הקטנה".

ואתה כבר לא הגעת שנים, מאז שהחלמתי מהמחלה. אף אחד כבר לא יכל לומר שיש לך  לב  של אבן כי נשארת כשהיה הכי רע, אך לא נשארת כשהיה יכול  להיות הכי טוב. וברחתי מהבית שוב ולא חזרתי עוד שנים אחר כך. ובשנה האחרונה התחלתי לחזור בחזרה, כי יותם רצה להכיר את המשפחה, אני רציתי לראות איך הילדה שלי גדלה כל כך יפה. ויותם מתאהב בה ומתגעגע אליה בכל פעם שאנחנו חוזרים למרכז, כאילו הייתה שלו – ובשבילי – היא רק אחותי הקטנה.  ויותם רוצה שנתחתן, הוא רוצה שנעשה ילדים יפים. תמיד אומר בחיוך שבטח יש לי גנים טובים, כמה יפה אחותי הקטנה, כמה היא יפה ושקטה.

לפני חודשיים אני ויותם נסענו ברכבת צפונה, אני נשענת על כתפו ומסתכלת מולי על הילדה הרוסיה הקטנה, טובעת בעיניים הכחולות הענקיות שלה ויותם מלטף את הראש שלי, לוחש לי חלומות שלו על הילדים היפים שלנו ואני מתחת למשקפי השמש מתייפחת בבכי ורוצה לצעוק לו שאני לא יכולה.




Off Notes
walter.h1900@gmail.com

יום ראשון, 16 בפברואר 2014

***

שתי ציפורים על העץ


הסיפור מתחיל עם כמה חברים שבשל יוקר המחייה ובשם הרגיעה והחופש החליטו לגדל לעצמם קנאביס צפוני בגידול אאוטדור, בשאיפה לתת בחזרה לטבע, בתקווה שהשני יחזיר אהבה לזורעים בדמעה. אז אותם זורעים בדמעה, שותלים בתקווה ואהבה גידלו כמה צמחים לתפארת ולתפרחת וכשביקשו לבדוק באחד הימים את מצבם של העשבים שנכנסו לא מזמן לפריחה, הם גילו להפתעתם גבעולים, עלים ותפרחות מכורסמות לצד שפני סלע עליזים המנשנשים מכל הנגלה לעיניהם.

אין ספק ששפני הסלע הללו היו מהשמחים ביותר שראו עיני אדם.

אני מאוד אוהבת בעלי חיים ואת הטבע כולו, הייתי רוצה שיהיה מספיק מהשפע הזה לכולם, הייתי רוצה גם אני לצחוק כמו חבורת הצבועים שהתגלגה על הסלעים בשעשוע אל מול עיניהם של זורעים ברינה מקצה אחר של הארץ.

אני מבינה שבעלי החיים אוהבים את הצמח אולי אפילו כמו שבני אדם אוהבים אותו (מה שללא ספק מעיד על תודעה חייתית, תודעה שעל מנת לשרוד מובילה את הפרט לנשנש מעט, מדי פעם, מן הצמח המופלא הזה). ישנם מחקרים רבים על בעלי חיים, בינהם בעלי חיים הנחשבים לכאלו בעלי אינטילגנציה גבוהה למדיי שנהנים "להתמסטל". דולפינים אוהבים "להתמסטל" עם דגי אבו נפחא, קואלות אוהבות "להתמסטל" על אקליפטוס, פילים על אמרולה.

ואנחנו, כמי שמנסים להגדיר עצמנו, המין האנושי, כיצורים תבוניים, מן האינהרנטי להנחה זו היא שגם אנחנו נבדוק את האפשרויות שלנו "להתמסטל", או אולי, להרחיב תודעה. להרחיב תודעה בצורה כזו שלא יוכל עוד שום יצור לשלוט עלינו, כי נהיה חופשיים באמת מהשקרים, מהכאב ומתחושת חוסר האונים הכללית.
מישהו שם למעלה החליט שאסור שהמין האנושי ירחיב תודעה, זה עלול חלילה להוביל לאבולוציה של המין האנושי.

החלטה זו פוגעת בכל תחומי החיים. גידול קנאביס באופן חופשי, בטבע, יכול להציל כל כך הרבה מערכות בחיינו (כלכלית, חברתית, בריאותית, אקולוגית) לשפר עד בלי היכר את ההווה שלנו ולהבטיח לנו עתיד.
אני קוראת לכל חבריי הטבעונים, וגם אלו שיהפכו לכאלה בבא הזמן  זה חלק מהטבע, חלק חשוב ובלתי נפרד מהטבע. אי אפשר להיפטר ממנו, הוא עשב. אנחנו לא אמורים להיפטר ממנו, הוא ניתן לנו במתנה ואנו צריכים לעמוד מנגד לאלו שמנסים לקחת מאיתנו ולנכס לעצמם את הטבע.

אנחנו צריכים לגליזציה
עכשיו
למעננו, למען הדורות הבאים, למען כדור הארץ
ולמענם 

בתמונה: ארנבונים, תמונת אילוסטרציה.






















Off Notes
walter.h1900@gmail.com

יום שלישי, 11 בפברואר 2014

מחפשת כיוון ויוצאת מהארון הירוק: סוף נובמבר 2013

(עדות #45): הילה ולטר

הי שמי הילה (26) ומעולם לא הייתי בתוך הארון הירוק. ההתקלות הראשונה שלי עם קנאביס הייתה בגיל ההתבגרות באיזה פסטיבל בומבמלה. פתאום הרגשתי הקלה אמיתית ואפילו לא ידעתי מה היה כל כך כבד עליי בתור פישרית מתבגרת, כאבים, פגיעות, לא משנה, בעיקר מה שנעלם עם צריכת קנאביס היתה האסטמה הכרונית שממנה סבלתי מילדות (ואני עדיין סובלת ממנה במצבי קיצון וכשאין מה לעשן) ואז גם גיליתי שזה לא האופי
 המחורבן והדחוי שלי וששנים סבלתי מחרדה חברתית - כזו שבעת צריכת קנאביס מתפוגגת לחלוטין ואני הופכת להיות עצמי כמו שתמיד רציתי להיות.

עם קנאביס אני בת טובה יותר ובת זוג טובה יותר, אני סטודנטית טובה יותר ואני כבר לא נטל על עצמי בעיקר. אבל המצב הוא כזה שאני יודעת בדיוק מה התרופה שלי, מה מכניס אותי לפרופורציות, מה מתקן אותי, מה מרכז ומאפס אותי ומשדרג אותי, אבל ידיי אינן משיגות את התרופה המופלאה הזאת כמו שאני צריכה. אני עבריינית גרועה, מעולם לא ממש ידעתי איך "להתארגן", זה תמיד הרגיש לי כל כך לא נכון, אני גם שקרנית גרועה ושונאת להתחבא ולהחביא אבל אני מתחבאת ומחביאה. לא מהוריי, משפחתי וחבריי. אני לא מפחדת, פשוט נמצאת במצב בו נמנעת ממני גישה לחלק אינהרנטי מהטבע. אני לא שותה אלכוהול, ולא צורכת בשר, חלב, גבינות וכו' - קנאביס דוחה מהגוף שלי דברים שאינם טבעיים ונכונים לו, הוא הציל אותי בגמילות נוראיות ממשככי כאבים וגם עוזר לי בגמילה מסיגריות ובכלל פלאים מה שהצמח הזה עושה לגוף שלי, אני נראית טוב יותר ובריאה יותר ויכולה להישבע שאפילו פצעים מתאחים מהר יותר.
אני אוהבת לעשן, לאדות, לאכול ולהזליף קנאביס. אני אוהבת לחיות, ללמוד, לצחוק, להרגיש, לרוץ, לשחות, לכתוב, לצייר, לנשום ולהפסיק כל הזמן לחיות בכאב ובחרדות.
זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על קנאביס, אני כותבת ופעילה במאבק ללגליזציה תקופה דיי קצרה יחסית אך אני מרגישה שזה המקום הנכון להיות בו. השאיפה הגדולה שלי היא לפצח את מחסומי הבורות ושטיפת המוח ולהראות את דרך האמת והתקווה והיא דרך הטבע, כמו קנאביס כך גם מנגו, ותותים ועגבניות וחצילים ומנטה ומרווה ופטרוזיליה ותפוחי אדמה. אני מאמינה בטבע, אני מאמינה בבריאה השלמה ואני מאמינה שקנאביס הוא חלק בלתי נפרד ממנה.
אני גם מאמינה ששנים במחתרת עשו לצמח המופלא המון תועלת, הוא גדל והתפתח במחתרת באופן שלא מותיר ספק לכך שבני אדם אוהבים וצריכים אותו, יש כל כך הרבה זנים חדשים שיכולים לרפא כל כך הרבה תחלואות מודרניות. קנאביס חשוב לנו פיזית, נפשית, רוחנית, חברתית, כלכלית, מגדרית (כי אין על נקבות:)) ואקולוגית.

לעולם חופשי טבעי וירוק יותר....
|הילה



לפוסט ב"יוצאים מהארון הירוק"
Off Notes
walter.h1900@gmail.com

מחפשת כיוון: נובמבר 2013: מחוץ למרוץ העכברים

כמו הרבה מבני דורי, גם לי יש "בעיות כלכליות". אני מתעבת את מרוץ העכברים ולפעמים, למרות שברור לי הצורך המידי (ולטווח הארוך) בהשתתפות במרוץ, אני מוצאת עצמי מרימה ידיים, בחוסר מוטיבציה מוחלט להתמודד עם משהו. נושאת על עצמי שילוב של שלל לחצים, כאבים, עומסים ותסכולים, בשילוב עם מזג אוויר מגעיל מהרגיל, ב"עיר" מגעילה מהרגיל, מצאתי את עצמי קצת קורסת. אז אחרי שבפוסט הקודם כתבתי כמה שאני לא צריכה באמת לעשן ושאני רק רוצה, הפוסט הזה מתחיל בהתקף החרדה שלי.
זה מתחיל בבחילה, שום דבר לא יכול להיכנס לפה, כל מה שאני זה רוצה להקיא את כולי החוצה. ואז הנשימות מתחילות להתקצר, אחר כך לצפצף, אני מנסה להשתעל. יש לי סחרחורת ואני מנסה להתכופף ולהשתעל. אני מעמעמת אורות, מנטרלת ריחות ומנסה להתקלח במים חמים ומהבילים שיזרימו את הדם והנשימה, עם המון המון אדים. אני כבר מרגישה את הריאות שלי גדושות, החמצן שם דליל. אני לבד בבית ואני מנסה ליצור קשר עם אנשים כדי להירגע. מישהו עונה בפייסבוק. אני אהיה בסדר. מישהו בא. בלילה הזה לא הצלחתי לישון לרגע. המוח והריאות שלי מרגישים תחת לחץ, זה יותר מ"סאטלה", זה הרבה יותר מרק הירגעות, אני רוצה להזרים את הדם ללב, לריאות, למח, לפתוח את קנה הנשימה ולנשום.

ומתוך המקום הנמוך הזה שבו כל מה שבא לי זה להתכסות בשמיכה עד מעל הראש ולשכוח מהעולם שממשיך לזוז מהר מדיי, כשכל מה שבא לי זה לבכות את עצמי עד להיעלמות, אז נכנס לחיים שלי מישהו, פסיכי לגמרי, עם נשמה ענקית, טובה ומהפכנית שלא תיארתי לעצמי שאני אפגוש דווקא פה, דווקא במקום הזה שנראה לי חסר תקווה לחלוטין, אני מוצאת מקום שבו קצת יותר נח לי להיות עצמי.
ואולי גם בזכותו, אני חושבת שהגיע הזמן שאגלה שמלבד חרדתיות ואסטמה קלה עד בינונית, אני לוקה גם באקטיביזם חמור. לפעמים אני מרגישה שהיקום דורש ממני גמילות כפויות מאותו אקטיביזם, זה מקשה לי על הלב לפעמים, האקטיביזם הזה. אבל זה מי שאני ותמיד מאוד מושך אותי להיות אקטיביסטית כי אני מרגישה שזה המקום שלי, שאני באמת טובה בזה, שאני באמת מסוגלת לשנות משהו.
אז בעצם זה שילוב של כמה דברים: האקטיביזם שלי פוגש אותי עוד פעם במקום נמוך, אבל הפעם כשאני עוד מצליחה לנגוס לחיים בבוהן לפני שהם בורחים ממני, וגם המהפכן הזה שנכנס לי פתאום לחיים, הם מקימים אותי לעמוד על שתי רגליים קדמיות, אני מוציאה את הראש מהחול, הרבה דברים מתחילים ליפול בדיוק למקום שלהם. לא 70,000 ש"ח לחשבון בנק, אבל הזזתי את עצמי לחתום על כמה מסמכים שאולי איכשהו יסדרו שיהיו לי פחות התקפי חרדה. ברור שזו מחשבה שבאה אחרי חופשת מחלה של מנוחה ותה ותרופה טובה טובה.
החומר לא תמיד הכי טוב, בדרך כלל הוא לא, והוא גם ממש יקר, אבל דווקא עכשיו, בשעה שאנחנו באמת מסתכלים למציאות המרה בעיניים, אנחנו מוצאים נחמות קטנות ואדירות והמון תקווה לעולם חדש מדהים, בהיר, טבעי ומואר. אני מאמינה שבימים אלו אנחנו קרובים מאי פעם להשיג את הדרך אל החופש. ירד כבר הגשם הראשון והשקה את הזרעים, אני מריחה את העתיד והוא ירוק והוא חופשי והוא לשבת בשבת בבית קפה על חוף הים, לשתות הפוך או תה קר ולעשן את הג'וינט הכי ריחני שאפשר עם האנשים שהכי כייף לעשן איתם כשכולם סביבנו מריחים כמה שזה מותר ואפילו רצוי. ואיזה קטע שאחרי שעישנו ג'וינט גם שילמנו וקמנו והלכנו משם ושום דבר רע לא קרה. בתל אביב אני יודעת שזה לגיטימי לעשן בציבור, אבל מחוץ לתל אביב הרבה פחות התנסיתי בזה, מלבד ישיבה בפארקים בתקופת התיכון.
לסיכום, התקף החרדה האחרון עורר בי את כל מי שאני. חשפתי את כל הקלפים ועכשיו כל מה שנשאר מולי זו אני. ולמען האמת, אני דיי מרוצה מהמקום הזה, אני מרגישה טוב, ממש טוב. מרגישה במקום הנכון לי עכשיו, ואני מרגישה שאני בדרך להגיע למקום שאני רוצה להגיע אליו, אני מקווה שאלו לא יהיו חלומות באספמיה ותקוות שמתנפצות בפרצוף. אני יודעת שיש קהילה גדולה של אנשים שיש לי איתם חלום משותף ושאני לא יכולה לשבת בצד ולחכות שזה יקרה, אני צריכה להיות חלק מזה. אני צריכה לעשות שזה יקרה. אני ואתם.


Off Notes
walter.h1900@gmail.com

מחפשת כיוון: אוקטובר 2013: חלומות ירוקים

היה יום כל כך ארוך היום. בשעות האחרונות בעבודה נזכרתי שהיבולים החדשים עדיין לא פרחו במלואם והמלאי האחרון חוסל בסוף השבוע כשישבנו עם חברים לסשן תה צמחים וקלפים. אז כשסיימתי לעבוד קפצתי לקופי-שופ השכונתי, ביקשתי מהמוכר קצת סאטיבה להרגעת הנשמה והוא אמר שאני קצת מכופפת היום. הוא צודק, הצוואר תפוס, מרחתי אתמול על הצוואר קצת שמן מנטה והמפ, זה הרגיע אותי זמנית. הוא אמר שיש לו בלנד טוב של 64% סאטיבה והשאר אינדיקה כדי לשחרר את השרירים. הוא הציע שארכוש גם נרתיק מבד קנאביס, אמר שזה טוב לאכסן במקום סגור, ו"תראי יש גם תא מיוחד לניירות ולקליפר". ויתרתי על התענוג אז הוא ארז את ההזמנה שלי בשקית נייר חומה והוסיף בכל זאת מיני קליפר סגולה במתנה. שילמתי לו, איחלנו אחד לשנייה לילה טוב ויצאתי הביתה.


כמו שאתם מבינים, זה לא באמת קרה, כל הכתוב למעלה הוא פנטזיה מוחלטת, אפילו כמעט מושלמת. הדבר היחיד שנותר פה אמת ויציב הוא העובדה שזה היה יום ארוך, יום ארוך וקשה ומחר, מחר יהיה ככל הנראה דומה לו. במקום זה, אני מנסה לסרוק בסטריאוטיפיות מי נראה לי חייכן וחברותי מספיק בשביל שאולי יהיה לו איזה כיוון.

יש עוד כמה דברים שתלויים ביציאה מהארון הירוק, אני כמעט לגמרי בחוץ, אבל, אני חייבת לשמור על העבודה הזאת כרגע. אני לא טועה בפניות שלי, אני מזהה את האנשים הנכונים, אך התשובות המוכרות, בעיקר באזורי, מלוות בעיקום שפתיים ואף, “הלוואי" ו"אוף איזה יובש". אנחנו מדברים על המשטר הקיים ועל המלחמה הנצחית ועל זה שהם רוצים להשאיר אותנו ככה, ראש בקיר, אנחנו יודעים שיש משהו מדהים בצמח הפלאים שפוקח לנו את העיניים עד שכבר אי אפשר לעצום אותן. ויכול להיות, אולי, רק יכול להיות, שבגלל זה הם לא רוצים שנדע כמה שזה טוב בשבילנו, כמה שאנחנו יכולים להיות כל כך חזקים ומאוחדים ולנטרל אותם מכל הכח המזויף שהם לקחו לעצמם. הרי איך יהיה הפרד ומשול אם יתנו לצמח שלנו לגדול ולגדול? איך יהיו כעס ושנאה שאפשר לנתב לטובת אינטרסים מדיניים כלכליים? איך תהיה מלחמה אם נהיה רגועים ואוהבים, עם לב פתוח בין אדם לזולתו ולסביבתו? איך תמשיך למלוך עלינו תעשיית הנשק אם לא יהיה במה להאשים את האויב? אם חלילה, חס וחלילה, לא יהיה אויב?

אבל לך תספר את זה לשטופי המח שעדיין חושבים שאם אתה עושה שאכטה פה ושם אז אתה סטלן בטלן. אז מתישהו לפני שלושה עשורים וחצי התחיל המאבק על הקנאביס הרפואי, שהוא קרב חשוב, וחובבי צמח הפלאים העבירו שלל ראיות והוכחות, תמונות וסיפורים קורעי לב שמסתיימים בנסים גדולים או נחמות קטנות. אבל למה בכלל היינו צריכים להגיע לזה? קנאביס בשבילי הוא תרופה מונעת, אבל לך תסביר להם בריאות, לך תסביר להם מהו כאב ומהו חולי, לך תסביר להם שכל מה שהם יצרו סביבנו בעשרות השנים האחרונות התפתח לחולי ומוות, לך תסביר את הקושי לנשום, את הקושי להרגיש, את הקושי לחיות ובכלל, לך תסביר להם שכל כך הרבה אנשים מעשנים/מאדים/מטפטפים ומנשנשים, ולא רואים בזה שום דבר פסול. כי כל טיעון שיובא כנגד יתבטל כאין וכאפס.

המצב הבעייתי נוצר כשאני "לא חייבת" קנאביס, כשאין לי כל עילה, מבחינה חוקית, לבקש אישורים. שאני פשוט, כמו רבים אחריי, לפניי ואיתי, פשוט רוצה, שזה פשוט עושה אותי אני משופרת, רגועה יותר, חייכנית יותר, נעימה יותר, אוהבת יותר, מקבלת יותר. אני מרוכזת יותר, אני חדה יותר, אני כותבת טוב יותר, ולומדת טוב יותר, מבשלת טוב יותר, אני חברה טובה יותר ובת טובה יותר. וגם, על הדרך, עור הפנים נראה טוב יותר וגם בתוך כל ענני זיהום האוויר שבסביבתי, האסטמה נעלמת לחלוטין ואני נושמת טוב יותר.

אבל אין כרגע כלום, אולי מלבד איזה רבע שאכטה "הומאופטית". וככל שהמלאי מתדלדל, אני מוצאת את עצמי גונבת פה ושם סיגריות. וזה מתסכל, כי כשיש קנאביס, אז אין לי שום חשק לסיגריה, גם לא ממש לאלכוהול, הצורך פשוט נעלם והגמילה היא הכי פשוטה שאפשר. שנים עישנתי ורבות הפעמים שבהם נגמלתי מעישון ואין שום ספק שגמילה מסיגריות המלווה בקנאביס הינה הגמילה הקלה ביותר שעברתי. אבל היום, אחרי חודשים ארוכים, עישנתי שוב סיגריה, כשביקשתי מנהג המונית שעמד בתחנה אש כדי להדליק את הסיגריה המגולגלת הוא שאל "מה זה? ג'וינט?”, השבתי, בעיקום שפתיים (ואף): “הלוואי".

walter.h1900@gmail.com