אני והקניון (או: משימת לימודים על תרבות ה[למה אני] צריכה [את זה]):

אני מתעבת את הקניון. יש כאלה שאני שונאת פחות. נגיד בדיזינגוף סנטר אני עוד מצליחה לעבור מדי פעם ממקום למקום בכל מני ענייני סידורים ומאוד מאוד נמנעת מרכישות מיותרות ורכישות בכלל. אני מתעבת את הקניון. תמיד חשבתי שהוא יכול היה להיות מבנה קהילתי נהדר. תתארו לעצמכםן שבכל חנות גרים אנשים, לפעמים רווקים, שותפים, זוגות, זוגות, משפחות ומשפחות מעורבבות ואוהבות. ותארו לעצמכםן שהייתה שם למידה והתפתחות אנושית בכל מקום, ותארו לעצמכםן שכל זה לא היה עשוי מערמות של בטון ומרצפות מבריקות עליהם, תארו לעצמכםן שהדיזינגוף סנטר או עזריאלי או קניון מלחה בירושלים כולם כולם כפרים אקולוגים, קרובים לטבע ולרוח וברי קיימא. תארו לעצמכםן, שלא בכל מקום מנסים להחדיר לכםן משמעות לחיים, על ידי רכישות של עוד ועוד דברים שאתםן חייביםות, על מנת לשדרג את מעמדכםן בחברה. תארו לעצמכםן.

בפעם האחרונה שנגררתי לקניון היה כשהיינו צריכיםות להחליף איזה כאבל למיקסר של תחנת הרדיו. הקודם נרכש בעבודת כפיים זולה של פועל כפיים "זול" שהפיק מוצר זול שמתקלקל רק מלנמנם על המדף בחנות  השלוש קומות של "כלי זמר" בדיזינגוף סנטר המוזכר לעיל. עכשיו אנחנו באיםות מנקודת הנחה ש"כלי זמר" כחנות למוזיקה תהיה הכי קרובה לעולם האמנות והרוח, היא אך גם היא רק מוכרת אידאלים שקריים. כל העובדים של הרשת מסומנים באדום בחיוכים מזוייפים שמנסים לזעוק "אל תדאג אדוני, הכל בסדר" ובעצם זועקים "תוציאו אותי מכאן אני אפילו לא יודע עד כמה מנצלים אותי!". אני חושבת, "חבורה של זבלים קונפורמיסטיים!", איך הם עדיין מצליחים לעשות את זה? כבר זמן רב שאינני מסוגלת להיות שכירה, לקום בבוקר, לתת משמרות ודין וחשבון למעביד, לעולם התאגידי הקונפורמיסטי שבחוץ. כבר זמן מה שאני מתבוננת באנשים הללו כעדר שצריך לנער, כעדר שלא שם לב שזו לא ציפור שמחרבנת עליהם, זה העולם התאגידי שמשמן ורותם לרשותו את גלגלי השלטונות, זה לא מזל טוב, זה מזל חרא, זה גרוע מאוד. והם לא יתעוררו מהר, לא בנחשול, אולי בטיפות, אך הרוב יישארו לחשוב שמה שמטפטף עליהם זה גשם בשעה שיהיה זה בנזין שרק מחכה לבדל סיגר שיושלך למדורה.

ברגע שחנות הרשת מגלה שאין ברצונך לרכוש דבר מה אלא רק להחליף את הדרעק שהם כבר מכרו לך, היא מתגלה בחוסר יעילותה. מפנים אותך מכאן לשם, תשלח למשרד, תפקסס לכאן, תחכה רגע כאן. כוסאמאשלהם! והם לא מפסיקים לחייך את החיוך הזה של "הכל בסדר, אנחנו כבר מטפלים בהכל" ומסתירים את ה"איזה פאדיחה, איןלימושגמהלעשותעםזהעכשיו", רחמים. ניתן לחשוב שבאמת באמת צריך את זה, אולי באמת, באמת יש דרך אחרת לחיות? ואז תגידו לי אבל איך יהיו לנו אוכל, בגדים, תרופות ובית? היום אני שבעה, חם לי, אני בריאה, ויש לי איפה לישון בלילה. החיים נפלאים, באמת. אבל רק תארו לעצמכם שלא הייתי לבד עם זה, אני ורבים מחבריי, תארו לעצמכם שהיינו עושים את זה ביחד, תארו לעצמכם שיכולנו לתקן את העולם רק בקצת שקט ושלווה, רק בכך שנניח לו קצת בינתיים.

כמה דרכים להימנע מהמעגל חסר הרחמים של צריכה – עבדות – צריכה – שעבוד –

קודם כל קנו רק מה שאתם צריכים. בדקו היכן ניתן להשיג את הדברים בארטרים (החלפות), חינמונים. על מנת ליצור ולקיים רשת כזו של ביגוד או כל מוצר אחר שאינו פג תוקף או עתיד להיות פג תוקף – עליכם לפרק את ארון הבגדים שלכם ולתרום את כל הבגדים שלא לבשתם שנים או שלא תלבשו אף פעם. בנוסף, אם עינכן נתקלות בדבר מה שאתם מעוניינים בו אך הוא מקולקל – תתקנו.

אספו בגדים, אספו מכשירי חשמל מקולקלים, אספו את הזבל שלכם והפרידו אותו למוצרים שאינם מתכלים ולקומפוסט. תגדלו את האוכל שלכם, תכינו אותו בעצמכם. תגדלו את התרופות שלכם, הכינו אותן בעצמכם. תגדלו את הילדים שלכם, תחנכו אותם בעצמכם, או לפחות, בתוך הקהילה שלכם, בצורה מפוקחת, בצורה פוקחת עיניים. למדו אותם ואת עצמכם ליצור ולא לצרוך. העדיפו בעלי מקצוע מוסריים וחברתיים מהקהילה שלכם. העדיפו לצרוך פחות ופחות רכוש – העולם מתרחב, ועלינו, בני האנוש להיות קלים יותר על מנת שנוכל להתנייד בו בצורה חופשית ומקיימת. העדיפו בתים פרוביזוריים מבוץ, מעץ, מקש ומכל דבר שניתן למצוא בסביבה הטבעית שלכם, גם כאלו שאתם יכולים להעביר ממקום למקום. השאירו את הבית שבניתם להלך הבא שיזדקק למקום לינה והמשיכו בדרכם. העדיפו לשרוד ולחיות ולא לחיות כל יום בחיי הישרדות מבלי לשים לב שכל מה שאנחנו צריכים, כל השפע של הטבע, כל העולם נמצא בידיים שלנו.

הפסיקו לגזום, לקצץ ולנסות לסדר את הטבע במקום שאמרו לכם שהוא צריך להיות בו. עשו קצת גננות גרילה, בשדרות העיר, בצדי הדרכים, בעציצים ובמזרקות בכיכרות העיר ובקניונים, שתלו דברים אכילים – הניחו לטבע – לעצים, לשיחים המטפסים, לפרחים ולפירות לעטוף את בתי הבטון, הניחו לו לחדור מבעד לחלונות – זה לא לכלוך – זה שפע.

העדיפו זהות ומשמעות, העדיפו להיות חופשיים מכל דבר שיכול להחזיק אתכם במקום אחד העדיפו לנשום אוויר נקי ולא אוויר של מזגנים. העדיפו שלא לצפות בטלוויזיה כלל, לפחות יום אחד בשבוע – העדיפו שלא לצרוך פרסומות – לא ברדיו, לא בטלוויזיה, לא בעיתון וגם לא להאמין למה שמספרים לכם שם. העדיפו לחקור ולגלות את האמת במקום את הכותרות, העדיפו להכיר את האנשים שמהם אתם מקבלים אינפורמציה, שמהם אתם למדים, שמהם אתם קונים משהו, כל דבר. העדיפו להיות קשובים לצלילים, העדיפו להיות סקרניים, לחשוף את האמיתות, לא לעצור כשמתחיל להיות לא נעים – רק כך אפשר לתקן, רק במודעות.

אל תשכחו שאנחנו כולנו אנושות אחת, אורגניזם חי, נושם וצומח – לא בזכות חברות התקשורת, לא בזכות הביגוד הממותג, לא בזכות קוקה קולה, לא בזכות מק'דונלדס. אנחנו עולם לא בזכות זה שיש לי את האפשרות לשבת פה ולכתוב את הדברים בשעה שמי יודע איך חי מי שהרכיב את המחשב הזה, אנחנו כפר גלובאלי פוסט לאומי בזכות עצמנו, בזכות המחשבה, בזכות הקיום, בזכות האדם ולא בזכות הצרכן ולא בזכות המוצר. אל תמנעו מהטבע, קבלו אותו באהבה, קבלו אותו בחום, בקור, בשלווה, בתשוקה. 

walter.h1900@gmail.com

רובים ושושנים - תרגיל במגדריות של צעצועים

אני מתחבאת מאחורי המרפסת של סבתא, הרובה ליידי מונח בצד. אני שומעת אותם רצים על השביל לא רחוק ממני, אני מזהה את רעש הקנה של הרובה משתפשף ברצפה ואת אח שלי מתרגז על כנרת שהרובה יתקלקל. נשים לא יודעות לשמור על נשק כמו שצריך. אני יוצאת החוצה, הנשק ביד, אני נעמדת בעמידת מוצא שהודרכתי עליה כחצי שעה קודם לכן. כשמישהו מושך בחזרה לכוך שמאחורי המרפסת של סבתא. הוא לוקח לי את הנשק וממלא אותו קפצונים. דקה אחרי זה אנחנו מציצים מבעד לאחד מעמודי התמיכה של המרפסת מעלינו. אני שומעת את השכן, זה היה לפני שחלקנו גדר הפרדה. "אל תגנבו לי את הלימונים" הוא צועק, אנחנו כבר המשכנו לרוץ. 

כמעט הפסדתי את המשחק הזה, אבל אז נזכרתי שאני לא לבד. ההחלטה הייתה להשתדל להישאר צמודים לחוליות שלנו, אלא אם כן בחוליות שלנו יש בנות ואז אנחנו נצמדים אליהם רק אם הן יכולות להועיל. במקרה שהיו פצועים בשטח אז הפתרון היה לצעוק חזק "אמא", שלי או של בני דודי, אחת מהם הייתה מגיעה.

בסופו של דבר, מאחר וגם ככה לא זכרתי בצד של מי אני, ערקתי לחולייה של כנרת ואפרת. אמא עצרה אותנו לנקות לי את השיער מקורי העכביש שמתחת למרפסת של סבתא, גם ביקשה שלא אחזור לשם, אבל זה היה המקום היחיד שרק אני יכולתי להתחבא בו.

קצת מאוחר יותר פירקתי את הפלסטיק לגורמים, כמה שנים אחרי זה הרכבתי ופירקתי והרכבתי כאלה אמיתיים. אח שלי אומר שזה בגלל שתמיד אהבתי פאזלים, פאזלים זה כמובן משחק רק של ילדות – קודם כל כי לא יורים באף אחד, גם כי לא מנצחים אף אחד, שזה בכלל ביזארי והכי גרוע זה שתמיד נעלמת איזו חתיכת שמיים מהפאזל ואז זה אומר שבפאזל תמיד מפסידות. לפעמים כשהוא היה חוזר ממילואים ואני במקרה הייתי בבית אצל ההורים, הייתי מפרקת לו את כל   M16 ומפזרת לו את חלקיו מצוחצחים על המיטה. הוא נתן לי על זה שלושים שקלים.

walter.h1900@gmail.com

והחיים ממשיכים

שעה ושלושים לאחר שהשחר מאיר, הוא פותח את דלת ביתו, עדיין לובש את בגדי הלילה שלו, עוטה עליהם חלוק. מבלי להביט מתכופף לרגע להרים את העיתון ומבחין להפתעתו שגם הפעם העיתון לא מונח על  סף ביתו כפי שהובטח לו כשחתם על המנוי לעיתון היומי. הוא הרים את גופו ועיניו חזרה מעלה כשגילה את השקית של העיתון תלויה על חודו של כובעו של גמד הגינה, כשהביט קרוב יותר, גילה את העיתון מפוזר על פני בריכת הדגים שלו. הוא נאנח ביאוש, חשב לעצמו "בשביל לתקן עוולה כזו, עליי לפחות ללבוש בגדי יום".

אז, כששערות לבנות כיסו רק במעט את ראשו, זוכר איך הרים את התינוקת הרכה, עצם את עיניו ונשם את ריח ראשה, את ניחוח שערה הדליל. ובשעה שחיבק את נכדתו היפה, ראה את אביה במדי החאקי של צבא ההגנה, נושק לבתו על מצחה. הביט בבנו בצער, בדאגה – איך העולם ימשיך אם התינוקת הקטנה הזו תגדל בלי אבא ?צרור דאגות קיננו בראשו אך הוא לא פצה את פיו. חשב בשקט "אל לנו לחשוב על הרע מכל".  דמיין עתיד טוב. הוא חשב על בנו חוזר מהמילואים ומגדל את ילדתו בעולם של שלום. הרים שוב את התינוקת בזרועותיו, הריח את ריח ראשה בשנית, נשק לה ולחש "זו תהיה המלחמה האחרונה".

הקיץ בקיבוץ חם כל כך. הוא ולאה אשתו, יושבים על כיסאות הנוח בצל. מדיי פעם מישרים את מבטם ורואים את שני ילדהם רצים על כר הדשא, בין הממטרות. הילד הגדול ילך לבית הספר, לכיתה א', בעוד מספר ימים, כבר השנה החל קורא לאחיו הקטן מספריו הישנים של אביהם. בכל שבוע לערך, ניגש אליו יצחק ומבקש ספר חדש. אך כעת אלו ימים של קיץ, יצחק מבקש ספר אחת לחודש. בקיץ הזה המשפחה עסוקה, בכל סוף שבוע, יוצאים לטייל בארץ. אבא מלמד את יצחק לצלם ובאלבום הקיץ שלהם יש כבר תמונות מרמת הגולן, מיערות הכרמל, מעין גדי ומהחופשה הגדולה, כשנסעו לכנרת וישנו באוהלים כמעט שבועיים.

החורף ההוא היה חורף קשה מאוד, הוא וחבריו לצריף נחלשו מפאת חוסר מזון. הוא ישב על דרגשו, מנקה במטלית לחה וכמעט נקייה את הפצעים ברגליו ובזרועותיו. הוא וחבריו ישבו אז חלושים ושקטים והאזינו להדי התותחים, סימן לחזית המתקרבת אליהם ולשחרור הקרוב של מחנה העבודה. כששמעו את הדי היריות כבר יותר מקרוב וגם את הזקיפים השומרים על השבויים, משיבים באש, שכבו בשקט על הרצפה והמתינו. לפתע היה שקט, היריות פסקו, הוא הרים את ראשו בזהירות וראה את השומרים בורחים. זקן הצריף צעק בשמחה "ילדים! אנחנו חופשיים!". אז רצו החוצה במהירות וראו את הטנק הראשון של צבא ארצות הברית.

לאחר שסיים להתווכח בטלפון עם מחלקת המנויים של העיתון, שמע רעש מוכר של רכב החונה ליד ביתו. הקשיב בדריכות לרעש דלת ההזזה של המכונית נפתחת וקם במהירות מכורסתו. כשפתח את הדלת קול צחוק עשיר נכנס לביתו ומילא אותו בחום. הוא מרים את הילד הקטן ונושק לראשו, אחר מרים את אחותו התינוקת מן העגלה ומשתומם כמה מהר היא גדלה, איך בכל שבוע היא נראית כל כך שונה. "שלום סבא'לה!" מחייכת נכדתו, עמוסה בתיקים מלאי הצעצועים של הילדים. הוא חושב לעצמו, כמה מזל היה לו, לעבור את הכל ולהגיע ליום הזה, לרגע הזה. חשב לעצמו, אין אושר גדול מזה.

מוקדש לסבא היקר, מתגעגעת.

walter.h1900@gmail.com