יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

חומוס צ'יפסלט


אני מת מרעב!” ג'רמין מתלונן, כזה כושי גדול, קשוח ונודניק. “ג'ר רק הגענו לכאן! אנחנו לא יכולים כבר ללכת!” אני מסתכל עליו, מחזיק בידיה של טריש. “ליאור" הוא משיב אליי ומצרף מבט של "תהיה רציני". ברגע זה אני ממש נהנה מהעובדה שקשה לג'רמין לבטאות את השם שלי, ככה הוא לא יציק לי יותר מדיי. “ג'ר, לך תקנה לך איזה חטיף מהמכונה ואחרי זה נלך לאכול משהו" אני מוציא לו שני דולארים ושולח אותו לדרכו, הוא מסתובב לכיוון הדלת וממלמל לי משהו על "אין שינוי במצבה", ברור שהבנתי שכרגע אין שינוי במצבה, גם ידעתי שמתחת לתחבושות, טריש, גם אם תתעורר, לא תהיה יותר כמו שהייתה, לא תראה יותר אותו דבר.

הגעתי לניו יורק לפני פחות מחצי שנה, בעצם, עוד כמה ימים זו תהיה בדיוק חצי שנה שלי מאז שעזבתי את ישראל ונחתתי בניו יורק. אני זוכר איך התרגשתי כשנסעתי במונית לדוד שלי שגר במרכז מנהאטן. הייתי דבוק בהשתאות לחלון המונית וצילמתי כל פיסת דרך כמו איזה תייר יפני. לפעמים הוצאתי את הראש מהחלון וצילמתי בנסיון להגיע לפחות במצלמה אל קצה המגדלים, האמפייר סטייט בילדינג, מגדלי התאומים. המשרד של דוד שלי, אבי, היה במגדל הימני. החלטתי שהמגדל הימני הוא התאום היותר מגניב. במשרד של דוד שלי פגשתי ביום הראשון את ג'רמין, הוא היה גדול ממני בשנה וכבר הספיק לעבוד במשרד עורכי הדין של דוד שלי, שנחשב לאחד הגדולים בעיר. אני וג'רמין מייד התחברנו והיינו יוצאים הרבה למועדונים בעיר, בדרך כלל היינו יוצאים גם עם חברה של ג'רמין, ניקול שגם היא עבדה במשרד של דוד שלי ודרכה הכרתי, בסופו של דבר, את טריש. טריש הייתה רזונת וקטנטונת, הייתה בת עשרים והייתה המזכירה של ניקול. לא הבנתי איך היא חמקה מעיניי כל החודשיים הראשונים בעיר, היה לה שיער שחור, חלק ובוהק. אני זוכר בדייט הראשון שלנו שמשום מה הייתי מאוד ביישן שלא כהרגלי, כל מה שרציתי לעשות באותו ערב זה ללטף את השיער שלה,כמה שהוא חלק, להעביר אצבעותיי בו, להריח את הריח שלה. 

ג'רמין חזר לחדר ונעמד לייד הדלת, בפיו חטיף שוקולד ובוטנים ואצבעותיו כבר מלאות בשוקולד. “לא שמרת לי ביס? יא שמן!” אני מסנן אליו. הוא בתגובה מוציא אליי לשון שוקולד וחתיכות בוטנים מבצבצות במין מבט של "רוצה קצת מזה?”. אני מנסה למצוא בגוף החבוש הזה משהו מטריש, מנסה למצוא קווצת שיער קטנה שאני אוכל להחזיק וללטף. אך אין אפילו זכר לכך. “אתה עדיין רעב?” שאלתי את ג'רמין בתקווה קלה, “אני תמיד רעב!”. הייתי חייב לבלוע קצת חומוס כדי שיבלע לי את הדמעות בגרון, לא הגיוני שאני אבכה ככה על מישהי שהכרתי רק שלושה חודשים.

ג'רמין הענק מנסה למצוא לעצמו תנוחה הגיונית על כסא הפלסטיק הקטן של החומוסיה. ישבנו בפנים, ליד החלון, בחוץ הכל עדיין מלא פיח ואבק מהבניינים. אני דומע קצת וג'ר לא יודע מה להגיד לי, אני מנסה להרגיע אותו ואומר שרק נכנס לי קצת אבק לעיניים, למזלי הוא מעדיף לקבל את התירוץ הזה ולא לשחק את הפסיכולוג. “תראה את הערבי המחורבן הזה, בטח מנסה להרעיל אותנו!” , ג'ר מסתכל על הטבח המוסלמי שמכין לנו את החומוס, “בשביל מה הבאת אותי למקום הזה! יהרגו אותנו כאן!”, “כן.. הם גם בטח ישתינו לנו באוכל" אני צוחק על ג'רמין כשאני נזכר בצבעו של שמן הזית שמוגש עם החומוס. “הערבים המסריחים האלו תמיד ניסו להרוג אותי! גם בעפולה וגם כאן בניו יורק!” סיפרתי לג'רמין על האינתיפאדה בארץ. זו לא פעם ראשונה שאני מדבר על הטרור, זו פעם ראשונה שאני רואה מבט מבין ומזדהה בעיניים שלו. 

הערבים המחורבנים האלו מכינים חומוס טעים" ג'רמין ניגב את החומוס בסיבוב גדול ותחב לפיו חתיכת פיתה עמוסה בממרח. בעל המסעדה קרא לבנו הקטן, לא שמעתי מה הוא אמר לו, אך ראיתי שהוא הצביע לכיוון שלנו. “הבן זונה הזה הולך להרוג אותנו! הוא שולח את הילד הקטן שלו להתאבד עלינו!” ג'רמין מביט בי במבט מבוהל, עכשיו האמריקאים מתחילים להאמין לזה, לפחד שלנו, הישראלים, להסתובב במקומות הומים, ללכת לאכול חומוס או כל דבר אחר בחוץ, לצאת לקניון, לנסוע באוטובוס בכלל לצאת מהבית. “ראיתי דברים כאלו כשהייתי בצבא! החולי נפש האלו משתמשים בילדים שלהם. זה כי אנחנו מרחמים על ילדים, אף אחד לא יאמין שנשים וילדים יכולים לעשות את זה". אני מביט בצלחת שלי בעצב ותוחב עוד חתיכת פיתה לפה. ג'רמין מהנהן, "ראית כמה רואים בטלוויזיה שהם עניים ורעבים, את הילדים המסכנים המלוכלכים. עכשיו כל העולם רואה את האמת!" היה עצוב לי לחשוב שבמקום מסויים המגדלים שנפלו זה טוב בשביל הישראלים, ככה זה לא רק אנחנו נגד הטרור, עכשיו גם האמריקאים יודעים מה זה לחטוף ככה, לפחד מהטרור. “הערבי הקטן מתקרב אלינו", ג'רמין מזהיר אותי בלחש ומסתכל על הילד הקטן בפחד. סיננתי בעברית איזו קללה עסיסית. הנחתי שהילד הבין מעיניי את מה שאמרתי, הוא הביט בי בעיניים הגדולות שלו כמו מחפש רחמים ומאחר שהבין שמעיניי הוא יזכה רק למבטי סלידה, המשיך לכיוון היציאה. לרגע נעלם מאחורי המסעדה, “יש מספיק אנשים כאן" לחשתי לג'רמין "הוא בטח הולך עכשיו להביא את הפצצה". הילד חזר לטווח עיננו אוחז בדלי קטן ושרפרף, נעמד ככה על השרפרף, לייד חלון הראווה של המסעדה, סנטימטרים מאיתנו, ביננו הפרידה רק הזכוכית. אנחנו אוכלים את החומוס והוא מנקה את חלון המסעדה מהפיח שבחוץ. “ערבי מסריח" כעסתי שהוא לא החליט לפוצץ אותי בכל זאת, על מה שאני הולך לעשות.

הטלפון של ג'רמין מצלצל, זאת ניקול. השארנו אותה בבית החולים עם טריש. “היא אומרת שטריש התעוררה!” ג'רמין מספר לי בעיניים נוצצות מאושר, אני מזייף חיוך קטן. “אני הולך רגע לשירותים, תגיד לה שאנחנו כבר נבוא!” זרקתי אליו וקמתי מהשולחן. יצאתי מהמסעדה מהיציאה האחורית, בדרך נתתי לבעל המסעדה את הכסף עבור שתי המנות ושרקתי למונית. “לשדה התעופה" אמרתי לנהג המונית. דוד אבי כבר ממתין לי שם עם המזוודות שלי, גם הוא מתעלם מהדמעות שלי. זה לא שבארץ יותר טוב, חשבתי לעצמי. רק שבארץ אני לא אצטרך לראות את מה שנהיה מטריש.




walter.h1900@gmail.com