יום שישי, 6 ביולי 2012

ישיבת חינוך במאהל ארלוזורוב


ישיבת החינוך שנפתחה ביום רביעי במאהל ארלוזורוב בן השבוע, מביאה קצת מהאמונה שמשהו יקרה שם במשרדי הממשלה. הכותרת של הפעילות היא "העם יוצר צדק חברתי". המטרה היא להשתמש בכלים החברתיים שלמדנו השנה ובשנים קודמות, לקחת את העוצמות של השטח ולהפנות אותן אל הממשלה – "יחד נביא לתיקון אמיתי בחינוך".

יחד – נביא לתיקון בחינוך!
חיזוק האמון והעצמאות של מנהלי ומורי בתי הספר תוך הצבת חינוך חדשני כמטרה – כמקובל במערכות החינוך המובילות בעולם.
מימון מלא (חינוך חינם), שקלי, שקוף ושוויוני (דיפרנציאלי) ישירות לבתי הספר בכפוף להקמת מועצות ניהול בית ספריות, בראשות המנהל\ת, כמקובל בעולם.
קביעת כללים ארציים לרישוי והעסקת מורים שיבטיחו את מעמדם, איכותם ואת עצמאות בתי הספר לנהל את כוח האדם בתחומו.
הקמת רשות חינוך לאומית (בלתי תלויה) שתקבע אסטרטגיה ארוכת טווח ויעדי ליבה תוך צמצום הסטנדרטים החונקים את החינוך (בגרויות, מבחנים ומדידות).

אמיר נוטע, מאיגוד בתי החינוך מסביר שבדרך שבה החינוך מנוהל כרגע היא מהמרכז החוצה. מישהו במרכז מחליט החלטות בנוגע לאוכלוסיה שאין לו קשר אליה – זה הטבע של ארגון, זו הדרך של ארגון לשמר את עצמו ולחזק את עצמו בשעה שהוא כבר לא יכול לראות את כל הפרטים שבו – התלמידים. קשה להסתגל לשינויים והמערכת מתקשה להתמודד עם הצרכים של הילד. הצרכים הינם בתי ספר שמותאמים לקהילות שבהם הם ממוקמים, שיהיו יותר סמכויות לשוליים מלמרכז, בתי ספר מסוגים שונים: לא הגיוני שלכל הילדים במערכת החינוך מתאים בדיוק אותו חינוך. מדובר על סוגים שונים של בתי ספר, פלורליזם בחינוך לכולם – לא רק למי שיש לו כסף.

איגוד בתי החינוך הינו איגוד של בתי ספר אלטרנטיביים (דמוקרטיים, אנתרופוסופיים וכו'). אין אג'נדה מסוימת של האיגוד. השאיפה היא לסלול את הדרך לבתי הספר האלטרנטיביים, שלא יפריעו להם לקום וליצור מצב שתהיה אפשרות להקים כאלו בתי ספר במימון המדינה וללא הפרעה.

יש תזכורת גם להתנגדויות לדבר – בראשונה, התנגדות של הציבור – יכול להיות מצב שבו ישנן יותר מדי סמכויות של הקהילה, עם פיקוח מאוד מינימאלי של מה מותר ומה אסור. לדוגמא, מועלה הנושא של החינוך התורני – שקיימת נגדו הטענה שהוא לא מלמד שום דבר שימושי.
בנוסף ישנה גם התנגדות לא גלויה – שבשם הצדק החברתי והשוויון – מעדיפים להוריד את כולם במקום להעלות את כולם. מדובר בעצם בהתנהגות של ארגון שמנסה לשמר את עצמו.

משרד החינוך הוא ספק של שרותי חינוך. אנחנו משלמים למשרד החינוך על כל ילד שבמסגרתו 3,000 ₪, בעצם כמו שמשלמים בבית ספר "חברותא" (בית ספר ברמה גבוהה מאוד כשהטענה נגדו היא התשלום שבהתאם לרמה הלימודית), כמו שמשלמים בעצם ברוב גני הילדים – את זה בעצם לא מגלים לנו – על התלמידים במערכת החינוך משלמים אותו הדבר והתלמידים ב"חברותא" מקבלים יותר.
העניין המרכזי כאן הוא ההפרטה במערכות הציבוריות – משרד החינוך בעצם לוקח פרוייקט מרים בשבילו מכרז, המורים הם עובדי קבלן – ללא תנאים שוויוניים, ללא קביעות וביטחון כלכלי (למשל כמו תכנית היל"ה). יוצא שמשרד החינו הוא גם הרשות המחוקקת, גם המבצעת וגם שופטת – אין הפרדת רשויות.

אורן יהיה שלום מ"חינוך ישראלי" דיבר על ניסיונו בהקמת גני ילדים ובתי ספר לילדים בשכונות.
מסביר כי משרד החינוך מוציא המון כספים על רפורמות שאינן באמת רפורמות, אלא שינויים קוסמטיים – מדובר בסכומי עתק והוא מוסיף "הפיל צועד לכיוון הלא נכון". תנועת "חינוך ישראלי" מתקיימת מתרומות, היא תנועה שמריצה קמפיין להשפיע בממשלה, כ"נאמני חינוך" בתוך המפלגות.

הטענה הבסיסית ברורה מאוד – משהו במערכת החינוך לא בסדר. כל מה שמסביב אלו סימפטומים לכך שמשהו לא בסדר. אלו סימפטומים למערכת ארכאית שהוקמה בשנות ה 50 באופן ריכוזי שמייצג את המנטאליות של המאה ה 19. מנטאליות של עידן המהפכה התעשייתית שהייתה צריכה להכשיר ילד ליעוד, לתפקיד ספציפי. זה לא המצב של היום – רוב מערכות החינוך בעולם המערבי עשו את הרפורמה למאה העשרים ואחת – הולנד, קנדה, שוודיה, פינלנד וכו'. צריך לאמץ רפורמות כאלה כדי שלא ניכשל כולנו כחברה בעקבות מערכת החינוך הכושלת.

התעוררות בחיפה 29-30.6.2012


משהו מעניין קורה בחיפה, שמועות מלחשות שהמחאה החוץ תל אביבית תתחיל כאן ואנחנו מתעוררים, לוקחים אחריות על העתיד שלנו, לוקחים אחריות על המחאה שלנו ועושים דברים גדולים. ביום שישי ה 29 ליוני, החזית החיפאית פתחה מאהל מחאה ברחבת הסינמטק במרכז הכרמל. בערך 11 חודשים מהפעם האחרונה שהייתי שם שהוקם המאהל החיפאי הראשון בעקבות ההוא ברוטשילד.

הקדימו את המאהל בשישי בבוקר, מחצלות הסברה בכל מני מקומות ברחבי העיר. באירוע הזה לא הייתי, הגעתי בצהריים אחרי העבודה, היו מעט אנשים, אבל איכותיים, שיחות של אחד על אחד, או על שתיים, שלוש. הקשבנו באמת אחד לשני – על צורות ארגוניות, על הון שלטון, על מה שבאמת מעניין את המחאה החיפאית – זה לא עניין חופש הביטוי והדמוקרטיה, נושאים חשובים מאוד שניכר כי הושתקו בעיר תל אביב, אנחנו לא מחפשים את חופש הביטוי כי לנו בדרך כלל לא מקשיבים. את המאהל שלנו לא הקמנו בכמויות כל כך גדולות כמו ברוטשילד מול הבימה, ההפגנות שלנו לא היו ספירת ראשים של עשרות אלפים ומעבר לכל – אולי לא עניינו אף אחד כי אצלנו לא היתה אלימות, לא הרימו עלינו ידיים, לא התלהמו כנגדנו, לא נשבר שום דבר, לא משנה מאיזה צד. אז אנחנו לא צועקים ספציפית כנגד חופש הביטוי וההשתקה – אנחנו צועקים כנגד מדיניות כלכלית מעוותת, כנגד "העבודה בעיניים", כנגד חוסר הברירה, חוסר יכולת הבחירה, כי כל ראש הוא אותו ראש. אנחנו מדברים כאן בהחלט על ארגונים מול עמותות, על כספים – מאין באים ולאן נעלמים, על ריכוזיות במשק – בהחלט על ריכוזיות במשק, הסימפטום הראשון והאחראי לוירוסים רבים אחרים ונוראיים של השילוב בין הון ושילטון.

הגעתי שוב בשישי בערב, אחרי ארוחת שישי עם משפחתי (לפעמים גם זה חשוב). 21:30 – ערב ג'אם מוזיקלי – גם את אווירת השמינית וודסטוק, העבירו בפלאייר מושקע ומסודר שמשתף פעילים ושאר אזרחים מתעניינים איפה המאבק יהיה בכל רגע נתון, ובנוסף, מאחורי לוח האירועים – מתנוסס מונחון כלכלי חברתי – "כדי שלא יעבדו עליך". המונחות מסביר בקצרה על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים: "תקציב המדינה", "חוק ההסדרים", "מדינת רווחה", "כלכלת רווחה", "מיסים עקיפים", "מיסים ישירים" ו"הפרטה".


 אז חזרתי כאמור לרחבת הסינמטק, הצעירים נגנו בגיטרה ושרו שירים עבריים, בעיקר את "ילדי הירח" של שלמה יידוב שהפך לסמל והולבש מתישהו גם על החולצה הכחולה עם השרוך האדום. המבוגרים האחראים גילו מעט פאסימיות בעיקר דובר על כך ש"לא רצינו שזה יראה כמו וודסטוק". זה היה רחוק מוודסטוק, על אף שאין לי שום התנגדות לוודסטוק – דור וודסטוק כמסתמן הוא עוד ביטוי שהפך כל כך שגור ושחוק שאיבד את עצמו לדעת ועובר תופעה כואבת של זילות: וודסטוק, צדק חברתי, איכות הסביבה, אמנות, אהבה.

שבת 30.6.2012:
עופר ברקן מתקשר לאסוף אותי מבית הוריי. מצלמה יש, טלפון יש, מטענים וכו', רק קרם הגנה שכחתי – כמה סיבובים בחיפה, לאסוף אנשים, להידחק בין ציוד במה, טלפונים והשאיפה לצעוק "איזה כייף שסוף סוף הגיע היום הזה". אנחנו נוסעים לים, חוף הסטודנטים. איתנו עוד קבוצה דיי מרשימה של פעילים. בחוף לא נותנים לחלק פלאיירים, ועופר ברקן מנסה להסביר לפקחים של החוף שזה בסדר ושכל האירועים שלנו אושרו מול העיריה ושבסך הכל, כל שאיפתנו היתה להרים שידור נוסף של ההצגה מאמש, "דירה להשכיר – הסיפור האמיתי" – אותה הצגה שחושפת בנימה מבודחת יותר את העוולות של שוק הנדל"ן – את היחס לסטודנטים שמתקשים לעמוד בשכר הדירה, יחס למעוטי יכולת בכלל, גזענות קשה וכמובן המנצחת הגדולה על כל העוולות הללו ורבות אחרות – החזירות הקפיטליסטית הגדולה.

את ההצגה סיימנו בתהלוכה קצרה שהשתדלה להיות רועשת ודומיננטית אך מתחשבת בציבור – עדיין מרגישה את אותה הזילות של אלו המעקמים את האף על "העם דורש צדק חברתי", מה לעשות, דרושות הגדרות בסיסיות מחדש של מהו צדק חברתי? ובכלל מהי דרישה או מה הוא עם? עליתי על סלע גבוה, מעליי עופר ברקן על שלט גבוה מצלמים את האירוע הבא – מיצג הכתובת האנושית ה 99%, השאיפה הייתה שהכתובת תגיד "אנחנו ה 99%", אבל שוב חיפה היא לא תל אביב, חיפה היא חיפה ועל כמה שקשה לעורר את האנשים המשתזפים בשבת בים, בערב יגיעו להצטרף אלינו בתהלוכה הגדולה.



אנחנו חוזרים לאחר מכן למרכז הכרמל, לרחבת הסינמטק. אני מוצאת שאין שום מקור חשמל זמין להטעין את הטלפון, המצלמה, בטח שלא לסקר בצילומים ובטח של שידור ישיר כמו שמאוד קיוויתי.
בשעה 18:00 פלוס – מינוס – פלוס, התחלנו את מפגש הפעילים הראשון של פורום צפוני.
הנשים המבוגרות עוד יוצאות ונכנסות מפתח הסינמטק, כמה עצרו לידינו כשאינן מבינות כלל מה אנחנו עושים ומה בכלל אנחנו רוצים כי אנחנו חיים במדינה נהדרת, וכשמגיעים לנושאים שיוצרים הסכמה עימן הן טוענות ש"ככה זה" וש"אין מה לעשות". לא הצלחתי להישאר לאורך כל הדיון הזה, אולי יום אחד הן יצטרפו אלינו, כשזה יגיע אליהן ויתפוצץ להן בפנים האדישות והסקפטיות שלהן.

פורום צפוני העלה כמה שאלות מרכזיות:
סדר עדיפויות צפוני מול סדר עדיפויות ארצי. יש דיבור שחוזר על עצמו על כך שהמחאה לא תהיה רק תל אביבית, זה דיון מעט שחוק על פריפריה מול תל אביב ועל מה היתרונות של תל אביב עלינו אך מעבר לכך וחשוב מכך – מה היתרונות של פריפריה על המרכז – למי המחאה חיפאית, הצפונית נוגעת? למה היא נוגעת? מדובר פה על יישור קו עם המחאה המרוכזת בתל אביב, חלילה לא תחרות. זו נקודה שמעלה פה לסדר יום את שאלת תיאום אירועי המאבק, הפגנות, צעדות, מאהלים וכו'. ברור מהסתכלות זריזה בלוח אירועים ב 14J, שיש אינפלציה מטורפת של אירועים. כל יום קם עוד אירוע חדש, שמקדש את עצמו וחשוב בפני עצמו אך בחוסר תיאום קקפוני מעט כמו זה, אין בעצם כבוד לאירוע שתוכנן יותר מחודש מראש. הדבר קרה גם במקרה של האירוע בחיפה, שהיה האירוע המרכזי שתוכנן לאותו סופ"ש, עד שקמו עוד שתי הפגנות\ צעדות בתל אביב, עוד אחת בירושלים ואפילו בעפולה – שוב, כל ארוע מסיבתו שלו, אך בחוסר תיאום לאירועים הנוספים שתוכננו.
את שאר הפרוטוקול של פורום צפוני אשתדל להעביר בפוסט נפרד.

שעת ערב, אני ויתיר שדה מנהלים דיון על המקום שלנו מול התקשורת האלטרנטיבית, על זו הממסדית הפסקנו לדבר בתוכניות גדולות, רק גישושים בעיתונים מקומיים, דבר חשוב אך לא הכי חשוב. ההנגשה שלנו היא כרגע לקהל של פעילי המחאה, רק שיראו קודם כל את הפעילות שלנו ושיפיצו אותה בין חבריהם – גם בחיפה יש אירועי מחאה, גם בחיפה מתכננים להקים "בית עם", גם בחיפה, אי שם בעיר התחתית, ישנם אירועי שירה.

אז אני ויתיר שדה לוקחים את מסקנות הפורום ועשר דקות שיחה של פורום תקשורת ומתחילים לשדר שידור חי מהתהלוכה הגדולה מהסינמטק אל גן האם. אני מקדימה, עם הטלפון, יתיר איתי. יש מלא יס"מניקים, הם עושים את עבודתם נאמנה, חוסמים לנו את הכביש, מגבים את הצעדה – כנראה שכן אפשר אחרת. אני פוגשת בצעדה הרבה פרצופים מוכרים ומלא חדשים, את גיא שמיר ממאבק האבות, את אליס גולדמן – מכל מאבק שידה משגת אליו, את תנועת אופ"ק מהאוניברסיטה, את האדון שפגשנו אתמול בצהריים שבתחילה זלזל במאהל שלנו, את ההוא שפגשתי בשכונת הדר כמה ימים קודם לכן. יש המון עצמה, המון מוטיבציה ואמביציה, יש כאן אנשים יקרים מחויבים כל כך, מדברים על כך ויודעים לדבר על כך.

אנחנו מגיעים לגן האם. 21:30 – "בית משפט ציבורי". שם כבר יש לנו חשמל זמין ואפשרות לעשות משהו תקשורתי גם. המשפט הציבורי מעלה את השאלה "מי אשם בהגדלת הפערים הכלכליים?". על דוכן הנאשמים מתייצבים השלטון, ממשלות ישראל ב 40 השנים האחרונות באשמת הגדלת הפערים והרס מדינת הרווחה. המשפט ארך כחצי שעה, טיפה יותר. את מסקנותיו? תשפטו בעצמכם. ציבור ה"מושבעים" בגן האם הכריזו פה אחד כנגד השלטון ב 40 השנים האחרונות – אשמים.



1001


אני חושבת שאני כבר שבוע טבעונית. אף אחד לא שם לב בבית, גם אני לא שמתי לב עד היום בצהריים – ארוחה משפחתית ואני פתאום קולטת שבעוף הזה אני לא נוגעת, וכי לא נגעתי במוצרי חלב\ ביצים\ בשר כבר משישי שעבר עלינו. למען האמת, אני מרגישה נמרצת יותר, אולי זה בגלל האקטיביזם הצומח ופורח בעורקיי, שאגב היו סוף סוף אחרי שבע שנים של ניסיונות – מוגלובין גבוה מספיק, משקל תקין – והנה – הילי הקטנה הצליחה לעמוד בתנאים המחמירים של עובדיה מהניידת של מגן דוד אדום במרכזית המפרץ, תרמתי דם וקיבלתי טרופית!

אז גמלה בלבי ההחלטה – חסל סדר פוליטיקה של מחאה חברתית, חסל סדר מפלגות – חסל סדר פילוג. הניסיון הנוכחי שלי הוא לעורר את הקריות בהם גדלתי, מחוסר המודעות, מהפסימיזם החברתי – אני רוצה לקרוא בכל גדול להתעוררות. דתיים, חילוניים, יהודים, ערבים, נשים, גברים ושאר קבוצות האוכלוסייה המשוסות בשלל קבוצות אוכלוסייה אחרות. ראיתי איזה גרפיטי היום, "מי שצועק את האמת, לא צריך לזכור יותר מדיי מה להגיד". אני מרגישה שאני צועקת את האמת, זה כל כך קל ופשוט.

שיעור אמנות מודרנית של יום רביעי התעסק בנושא המאוד רדיקלי – בודי ארט – קשה לדבר על זה, ובעיקר שעדיף לראות את זה. ישנה צעקה גדולה כנגד עוולות העולם, האמנים מעדיפים להמחיש על עצמם את עוולות הקפיטליזם, התחלואות הנוראיות של האנושות. בוודאי יהיו כאלה שכבר בפסקה הקודמת יעזבו את הפוסט וכאן אולי אאבד עוד שליש מקוראיי. אי אפשר להתעלם מהבחורה שתבקש שיבצעו בה את הניסויים שעושים על קופים, לפני כולם, בקניון הומה אדם – בצעקה של "תראו מה אתם עושים", בקריאת כאב גדולה וחסרת פשרות – זה מה שקורה סביבנו – וזה כואב! כפי שזה כאב לה כל כך, לאותה אמנית, כנטל עצום עצום, כמשא כבד על כל גופה הצנום. מדהים לראות את האנשים שעל אף מידותיהם, ועל אף שגם כך הם מחזיקים בקרבם לב גדול, גדול מדיי – הם ייקחו על עצמם עוד ועוד מכובדו של העולם, הם מחליפים את אטלס, עוזרים לו, נותנים כתף, שלא יתייאש ויוותר על להחזיק את העולם שלנו.

אני ב 311 מילים, סבב שני שלי בפרויקט לעידוד קריאה. את הפרויקט התחיל אבירם ארד, שמאס כנראה בדור שלנו, דור האס. אם. אסים וקריאת סטאטוסים של כלום תווים. בימים אלו בא עלינו שבוע הספר, שמתישהו במרוצת הזמן הפך ל"חודש הספר" ואז ל"עד שנגיע ליעדים" ברשתות הספרים הגדולות המכונות בפני אלכס אפשטיין היקר "צומטסקי" – זה לא משנה אם אתם בירוק ולבן ויש לכם שם של תה, זה לא משנה אם אתם בכחול וצהוב ויש לכם שם של זונה אינטלקטואלית – החשיפה שמאכזבת היא שהן בעם אותו הדבר. חלק מהאמירות המובהקות של "ישראל יקרה לנו" (דו משמעי), היא הקריאה לקנות בבתי עסק קטנים יותר, או ברשתות הקטנות – חנויות יד שנייה יש המון בתל אביב, בחיפה במסדה והחלוץ, בירושלים – אתם רשאים לפרסם כמה שיותר את המקומות הללו, אלו שעדיין יש להן לב לאמנות, ליצירה לכתיבה, לספרות. אלו שהם חלק מאיתנו, המקדשים את אמנות המילה הכתובה, היצירתיות, הרדיקליות, האמת – ולאו דווקא את הרומנים שהודפסו קצת יותר מדיי בהוצאה, עקב פוליטיקות פנימיות שמגעיל אותי אפילו להיכנס אליהם. אני אקרא לא לעוולה הזאת. החלום שלי הוא שאת הנובלה שאני כותבת עכשיו ידפיסו על נייר טואלט ויעבירו מאדם לאדם בהפגנות מחאה, בישיבות, בקבצי פי. די. אף. נכון, הכתיבה היא מקצוע, אך התפקיד שלה הוא לא בהכרח כלכלי, השאיפה להיעשות טייקונים מכתיבה, מאמנות, מסרסת את היוצר, הופכת אותו לקונפורמיסט בורגני שחושב כל הזמן – מה הקהל רוצה לקרוא ולא מה היוצר רוצה להגיד – ומעבר לכך, הקהל יצרך כל מה שהוצאת הספרים תיתן לו, כשם שהקהל יצרך כל דבר בערוץ המסחרי בשעות הנכונות – לא משנה מה זה יהיה, הכל עניין של הרגלים ולוחות זמנים – אבל ברור שיש עניין פוליטי, פרסומי, כלכלי מאחורי כל זה – התקשורת לא תדיר את רגליים של אנשים מהפריים טיים כי אין בזה רייטינג ואנשים לא יראו את זה – הרי אנשים יראו כל מה שנותנים להם באותה שעה מסוימת של היום – אולי מישהו בחלונות הגבוהים לא כל כך רוצה שאנשים שיראו, יקראו, ישמעו, דברים מסוימים?? אולי?

אז מה אנחנו מחפשים? מודעות? הלו?? תתעוררו שם! התחלת השבוע עבודה חדשה, אולי כבר קשקשתי עליה אבל זה משהו שמאוד משמעותי לי – גיוס תומכים לארגון "גרינפיס" – אז יש כמובן את אלו שמתייחסים אליי כאילו הייתי קספר וחולפים דרכי, יש את אלו שרצים וממלמלים שאין להם זמן ויש גם את אלו שיעצרו ויקדישו מזמנם להראות לך עד כמה לא אכפת להם – כמו ההוא לפני כמה ימים שמצביע על ההאמר הצהוב שעמד בחניה כפולה, עדיין מותנע עם הילדה בתוך הרכב כדי שלא יצטרך לכבות את המזגן, ומוסיף ככה, במקרה ולא שמתי לב "אני מזהם ואני גאה בזה" – עכשיו, יכולתי לחשוב על כמה תגובות שנונות מאוד אבל לצערי המילים התפוצצו לי בפה ולא הצלחתי להגיב בכלל, אולי חוץ מאצבע משולשת, אולי, אני לא בדיוק זוכרת את התגובה שלי באותו רגע, אבל בהחלט הייתה זו תחושה של אצבע משולשת – של אליו ושל האנושות אליי. אני לא מוותרת – תמיד יש את אלו שכן עוצרים, שכן מתעניינים, שמתחילים לחשוב, הגיע גם הזמן שלי לצעוק את הדברים ששנים עיקמתי עליהם את הפרצוף, שנים התלוננתי בקרב מכריי, וסוף סוף, יצאתי מהקופסא, יצאתי מבועת הייאוש שלי עצמי ואני דבקה בתקווה, ברעיון שכן אפשר לשנות משהו בעולם, בכך שיש לנו עתיד. בכך ששתי דקות מהחיים, שוות חיים שלמים, שלא שווה למהר ולוותר, לא שווה לחיות בתוך התלמים שקבעו לנו כבר שנים קודם לכן כדי שלא נשים לב מה קורה סביבנו – אני רוצה לצעוק  - רגע, תסתכלו מהצד – מי קבע שאנחנו חייבים פשוט להמשיך ככה בשקט? מי קבע שאנחנו חייבים לשנוא ככה וככה בגלל כך וכך? מי החליט לנו ולמה אנחנו חייבים להישמע לו? אז אני מסרבת להישמע לכללים שהוכתבו על ידי דמויות עלומות מ"למעלה", אתם יכולים לקרוא לי מוזרה. אני בסדר עכשיו עם להיות עצמי, עד הסוף להיות אני.

אני יודעת, קצת קפצתי כאן מנושא לנושא, אולי לא כרונולוגית ולא קוהרנטית אבל ברור שאני מתכוונת לכל זה. גם פרויקט הכתיבה החתרני הזה, הוא ללא ספק חלק מעצמי החדשה ואני מאושרת שנפל בחלקי להיות מראשוניו, זו גאווה גדולה בשבילי, בשביל הדור שלנו, ואני בהחלט גאה בכל אלו שכבר נטלו את הכפפה וכתבו וכתבו וכתבו, וקראו וקראו וקראו. זה נותן לנו תקווה, אנחנו לא נישאר דור המסכים כפי שהסתכלו עלינו הדורות הקודמים, אכן – ישנו המסך, אך אנחנו עושים אקטיביזם במסך עצמו – כמה זה נהדר – אנחנו לא בוהים, ללא שאלות, ללא תשובות, אנחנו לא דור "חלולים" וה"תצא מהמחשב", אנחנו לא "הולכים כמו גביות על הכביש הראשי\ מחפשים ריגושים למצב הנפשי" (כל הציטוטים בפסקה  האחרונה מהאלבום "חלולים" של אביב גפן) – אנחנו התלנו בלהיות כאלה, בהחלט, רבים מאיתנו, כמוני, נולדנו אל תוך האפאתיות, אל תוך הייאוש, אל תוך החגיגה הבכחנלית של ה"אני", והנה, העובדה היא שאחרי שהתעמקנו בעומק בנבחי העצמי – אנחנו שלמים יותר לחגוג את ה"אנחנו" ולהלחם בשבילנו.

1000


טבעוני לספסל הלימודים, בשם אבירם ארד, זרק לאוויר איזה עניין עם 1000 מילים ומעלה לסטאטוס. קטן עליי, אני חופרת מטבעי. שמעו זה לא כבד כל כך. נכון, הדור שלנו קצת מתקשה אולי בלקרוא משהו ארוך מחמשיר או מטקסטים חתרניים של דידי מנוסי, אוי הברוך והריטלין. מזכיר לי איך לפני יומיים בהפגנה לסגירת חוות מזור (בגדול) , ועצירת משלוח הקופות שיועדו לניסוי (בקטן – אבל גדול שניצחנו בבג"צ) אז הבחורצ'יק במגאפון צעק סלוגנים שהיינו צריכים לחזור אחריו - אז ככה, להרבה מאתנו קשה לחזור על סלוגן ממש ארוך וזה היה הרבה פחות מ 1000 מילים. הרבה יותר קל לזכור שלוש מילים, אף אחד לא שוכח שלוש מילים. (בכלל חשבתי פשוט לבוא עם שלט שכתוב עליו "מזור?" – זה מדבר מספיק בעד עצמו? יש סלוגן?) בכל מקרה, מה לעזאזל כבר אפשר להגיד בשלוש מילים??? אז החלטתי שאני לא אהיה כמו שאר הדבילים המקסימים לפני, ולא יהיה היטלר, ולא יהיו ציצים – אגב אני כותבת את הטקסט הזה בעירום, אבל זה לא במיוחד בשבילכם, אני עושה את זה תמיד (ואני מקווה שברגע זה לא ביישתי את עצמי, אבל למי אכפת).
אתמול לראשונה מעולם, הייתי בבית העם – רוטשילד 69, תל אביב – ראיתי כמה מכם שם אבל באמצע שיחה עם עצמכם אז העדפתי לא להפריע (LIRON AHDUT). שיחה קצרה מדיי עם בחורה מקסימה וכובשת, חזרתי אחורה בזמן – אבל ככה בלהסתכל על עצמי מהצד, על מי שהייתי אז. היה מטריף – ואז ככה, בעשר הדקות המתנה לרכבת כתבתי איזו שירה קצרה והבנתי שלא אוכל להשאר רחוקה יותר מדיי זמן, אני חושבת שעל אף התיעוב שלי, אני אוהבת את תל אביב – פעם אמרו לי שככה זה לאהוב את תל אביב, זה גם לתעב אותה באותה מידה. או שאולי אמרו לי את זה על הקיבוץ? נו מילא, קינג ג'ורג' זה כמו קיבוץ.
זה נראה לי כמו פוסט רגיל בבלוג, לא יודעת מה העסק עם לדחוף את זה לסטאטוס – אולי רק בשביל לדחוף את זה – לפעמים המטרה היא רק להגיד לכל השאר... מה? שאנחנו עצלנים? זה נכון. מי שלא עצלן קופץ! מי – ש- לא – עצ – לן – קו – פץ!

יגאל שתיים עולה מחר לכנסת, אין לי מושג למה, אבל זו לא הנקודה. הבנאדם הציע להעביר את מסרינו הלאה – אז המסרים נטו בין רצינות לדרישת שלום ומזמוזים קשים עם מירי רגב. מהמם. אני, על אף שכבר רשמתי לו בתגובה (כן, כן, התלהבתי ממה שכתבתי בסדר!?) –
"תגיד שאנחנו יודעים שממחזרים רק 10% ממה שאנחנו טורחים לשים בפחי מחזור, אבל זה בסדר כי הם ממחזרים את עצמם 90% מהזמן.
תגיד שכבר הגיע הזמן לשחרר את הקופים בחוות מזור, אם הם חייבים להתעלל בחיות אז אפשר לשלוח את אלי ישי, הוא כמעט בנאדם.
ואם כבר להתעלל בחיות – דפוק לאלי ישיש פנס בראש, רק כדי לבדוק אם משהו יכול להאיר את האפלה".

לא לכתוב יותר מדיי על מחאה, לא לכתוב יותר מדיי על מחאה. פעם אמרתי, אז כשנשברה לי קצת המחאה בספטמבר, כל שאכזבה מהמחאה החברתית היא כמו להתבאס מזה שהרכבת שלך כבר יצאה בזמין שאתה עדיין ממתין בתור ממש ארך לכרטיסים. כפול כך וכך, וכך. ב429 בינתיים, כמעט חצי דרך – ארבע מאות עשרים ותשעה מילים! אז, התחלתי עבודה חדשה אתמול, פעם ראשונה שיש לי באמת מוטיבציה ללכת לעבודה – אני ניגשת לאנשים ברחוב ושואלת נגיד "אוהבים לנשום" ומשם כבר הכל הגיוני. אגב, אחרי עריכה זה – 518.

רק חמש מאות ושמונה עשרה? אינעל ראבאק! מכירים את אלה שמנסים להיות קוהרנטיים בכתיבה שלהם? פחחחח איזה מיושנים, לא רלוונטיים, לא מודרניים, קונפורמיסטים, אנליסטים, לא חתרניסתים. לא, האחרונה לא מילה אמיתית. אז היום, פגישת עריכה, פידבקים טובים + "שימי לב לזה שאת קצת מאוהבת בעצמך" – נו ברור, אתם מכירים איזשהו אמן בעולם שלא טובל קצת באהבה עצמית? גם השנאה העצמית מלווה בטונות של נרקסיזם – לאהוב את עצמי, לאהוב את עצמי, אין ספק שאני נהדרת, איים האפי, איים דה בסט! התרגיל הזה לא יגמר אף פעם, במקרים קיצוניים יותר כתבתי יותר מאלף מילים ואני על זה אני כבר עובדת יומיים בניסיון נואש להיות הבחורה הראשונה שתעשה את זה ותגרום לאבירם ארד לאהוב אותה קצת – אבירם אני בדרך הנכונה, באמת! תאמין בי!

אז מסתבר שקצת יותר קשה לי לדבר על עצמי בדיווח ישיר של העצמי מבלי מסננים. אז הנה משהו ממעמקי שנה א' כתיבה – גולחה פיסקה אחרונה: המדריך להפעלת הנשמה:

"יש בו משהו מעניין כזה". וליטל שואלת אותי במבט מופתע ומזועזע – "מה מעניין בטרול המכוער הזה?". כמה פוליטקלי קורקט – טרולים זה יצור מאוד מעניין! טרולים, אלפים, גמדים, נימפות, פיקסי'ז, מכשפים, מכשפות ולפרקונים. מאוד, מאוד מעניינים אותי. וגם אותו – מה שהוביל לסשנים של "מבוכים ודרקונים" אל תוך הלילה. בכלל, אני אלפית. יותר נכון, שילוב של אלפית ונימפת מים, אבל תמיד הייתי דומה יותר לאבא.

אני הולכת בתוך היער החשוך הזה. מנסה להיזכר ברשימת הציוד שלי. רשימת ציוד דלה כרגע, אך רק התחלנו לשחק. יש לי איזה פגיון עלוב שיעזור לי לצוד אולי ארנבונים וסנאים ממש איטיים. יש לי אשפת חיצים, אך בלי קשת, הוא לא ממש אפקטיבי, יש לי שריון כבד. אני אמורה ללכת לטירה לחסל איזה דרקון מעצבן שעושה פוזות על הכפר. פתאום בדרך חבורת שודדים תוקפת אותי. "מה? ניקו! מה הפלת עליי חבורת שודדים? כאילו יש לי משהו שאפשר לגנוב". אני עומדת מול חבורת השודדים בגב זקוף. אני מוכנה להשתמש בפגיון שלי ובכמה קסמים תורשתיים. 6 – 3, 6 – 5, 6- 2. נפלא. חיסלתי ארבעה שודדים, החמישי ברח.

"נצא לסיגריה?". הוא מעיר אותי מהקרב האלים שהתחולל בשניות אלו. "כן. בינתיים תחשוב על הרפתקאות מעניינות יותר מכמה שודדים שהקרצת ממשחק המחשב של אלאדין". שלי התיישבה על הספה מול הטלוויזיה, חגי נשכב צמוד אליה והניח את הראש כאילו בטעות על החזה שלה. אני לקחתי בירה מהמקרר, ואת קופסת הסיגריות שלי ויצאנו לחצר.

"טמבל! זה מינוס, פלוס, מינוס, פלוס! לא מינוס, מינוס, מינוס, מינוס!". מאיפה אני אמור להבין איך מפעילים את החרא הזה?". "חשבתי שגברים אמורים להבין בטכנולוגיה, לא כן?". "אוי נו באמת, המשחק הזה, זה לא נקרא טכנולוגיה. זה סתם צעצוע סאדיסטי.",הוא התמרמר מעט."זהו" סיימתי להרכיב את הנשמה המטופשת הזו, וחייכתי אליו בניצחון. "הפעם הנקבה הצליחה להרכיב את זה כמו שצריך". "תביאי רגע?". הוא החזיק אותה בידיו. "בסך כל צריך לקרוא את ההוראות" התנצחתי עליו שנית. "הוראות של איקאה!" הוא ניסה להגן על עצמו. ואז הסיגריה הגיעה לפילטר, האצבע שלו נכוותה והוא שמט את הנשמה בבהלה. היא התרסקה על מרצפות המרפסת לאלפי רסיסים קטנים. אידיוט, לפחות נשארה עוד קצת בירה.

ואז כמה שנים אחרי זה ניערתי את הדיכאון שלו קצת וקילפתי את פרצופו הדביק מהדלפק של הבאר בצ'רצ'יל. "היי ניקו! הגמדים צריכים לחזור הביתה לישון!". הוא נאנח בכבדות ונשען לאחור, עיניו עדייו היו עצומות, אז הרמתי מעט את עפעפיו. בלילה הוא חיבק אותי נורא חזק עד שלא הצלחתי כמעט לנשום לפעמים, הוא ליטף את שיערי ונשק לעורפי. הברכיים שלי רעדו, פעמו במהירות ובחוזקה, הוא ליטף את הירכיים שלי, נישק אותם, היה לי חם כל כך ובבוקר הוא הלך לצבא.

***
ווהו! ניצחתי! זה לא נחשב רמאות?
הילי.