יום שלישי, 12 ביולי 2011

לכת

היא חשבה על זה כששכבה על הספק ספה יותר ספסל בסלון הלא באמת סלוני.
הכלבה הזקנה שכבה מתחתיה, משמיעה חרחורי גסיסה, חרחורי זקנה חולה.
היא אמרה לעצמה, היא ידעה שהיא שוב הולכת להשאר לבד, לבד כמו כל החיים שלה.
בהתחלה היא החלה להדליק נרות בשבת.
לנשק מזוזות, לחשוב אולי לאכול כשר (אלא אם מדובר בפיצה של דומינו'ס).
לחשוב אולי להתלבש צנוע, כן. יש סיכוי שהיא תתחיל להתלבש צנוע, בחורף. יש סיכוי גבוה.

אז היא העבירה איזה כמה חודשים על מזרן בסדר
עם מישהו אחר
בדירת חדר
בטן גב, בדרך כלל גב, הוא כאב לה כל כך.
מזפזפת בין ערוצי סרטים, ברובם גרועים,
וערוץ של סדרות אקשן.
חבילה מטופשת.
היא לא שילמה עליה.
היא לא סבלה ממנה.
היא נקתה את הראש קצת,
הוא עבד בטורים נמוכים.
הכי נמוך שאפשר.
שלא תחשוב בכלל.

בחורף יהיה לה קר, היא תהיה לבד וכנראה שיהיה לה קר.
היא מפחדת מזה קצת, מרגישה קצת קטועת גפיים.
אולי היא תחליט להדרים קצת, או ליסוע למזרח.
אז היא מחליטה ליסוע למזרח.

היא לא אכלה שם כלום.
כל הנסיון הזה של "לאכול כשר" עבד מצויין אחרי שהוא הלך.
בהתאם לעובדה שהיא לא היתה ממש מסוגלת לאכול משהו.

היא רזתה מאוד, עצמות הלחיים שלה כבר היו בולטות,
קווי המתאר של הצלעות שלה נראו בברור כשהשילה מעצמה כמה בגדים לצורך מקלחת חטופה.
הודו הגעילה אותה, אז היא נסעה לנפאל.
וכשרצתה שוב למות היא חזרה להודו.
האובך והלחות בורנאסי הרסו לה את הבריאות.
היא השילה שוב את בגדיה,
הפעם באמצע איזה רחוב ראשי,
מתוייר מאוד, מלא בהודים דתיים מבצעים טקסים
דתיים, פגאניים.

היא נסתה לצעוד לשם ערומה, הרוח התנגדה לה.
מישהו רץ אליה שניה לפני שהיא שקעה לחלוטין בתוך התחושה,
שניה לפני שהיא טבעה במים.
היא הייתה רטובה,
עד לשד עצמותיה, הייתה רטובה
וקפואה, ורועדת מקור.
אחרי כמה נעורים, כשעטף אותה במגבת צהובה ששכבה לו בתיק
כל הטיול שלו במזרח,
היא הצליחה לבכות.

מזה כמה חודשים ארוכים,
היא החלה לבכות.
נזכרה על מה ויתרה, על מי ויתרה.
על מה ויתרה בשבילו ועדיין לא קיבלה אותו.

בלילה היא כבר הייתה על המטוס לאירופה,
ראשה אפוף מחשבות, תקוות,
חושבת אם אלו תוכניות מבוססות או רק אשליות
או רק פנטזיות,
אולי שוב, היא רק מפנטזת, רק חולמת.

היא נחתה באמצע הלילה.
שלוש לפנות בוקר, בריסל.
הלב שלה כואב, באמת כואב.
היא מרגישה את הצלעות שלה בכל רגע נשברות
מפאת הדפיקות החזקות בחזה שלה
היא הרגישה אותו עוד שניה מתפוצץ בקרבה.

שלוש וחמישה לפנות בוקר.
הוא לא עונה.
היא לא חשבה שהוא יענה,
היא קיוותה שהוא יענה.

היה לה מספר טלפון של איזה חבר טוב שלו.
בינתיים שחיפשה  אותו בתיק שלה,
היא תלשה מעצמה את כל הסמרטוטים הספק הודים
ספק יהודים שלבשה על עצמה.

היא לא רצתה בכך יותר.
לא רצתה להדליק נרות, לנשק מזוזות, לא לאכול כשר,
לא להתלבש צנוע, לא לשמור על שום מצווה.
היא לא רצתה למות יותר.

היא רצתה לפתוח דף חדש ולבן, לגמרי לבן.
כמו אירופה חורפית מושלגת אחרי האובך והלחות המגעילה, ההודית.
הישראלית.

הטלפון לא צלצל הרבה זמן בצד השני.
היא הזכירה לו מי היא,
הוא לא ממש שמע ממנה כבר חודשים,
אבל שמע עליה.
שמע על החרטות, שמע על התקוות שהכל יסתדר בסוף,
למרות ראיית העולם הפאסימית, הכל כך פאסימית, הכל כך קשה.

הוא העיר אותו.
הם נסעו כמה שעות לשדה התעופה.
בינתיים היא חיכתה להם.
קנתה איזה מעיל חדש, לא באמת מעיל,
אבל הוא הועיל לה להתמודד עם הקור,
הוא השאיר אותו קצת נוכח כדי שהיא תוכל לספוג אותו לעצמותיה.

כשהוא ראה אותה שוב היא הייתה שונה לגמרי.
היא לא תוותר יותר לעולם.



walterh1900@nospammail.net

יום שני, 4 ביולי 2011

אין סוסים...

סיימון הסוס חי כל חייו באנטרקטיקה, כל בוקר, מוקדם בבוקר, היה יוצא מבקתת העץ החמימה שלו ויוצא לדוג דגי סלמון ורדרדים בחור בקרח. סיימון הסוס אהב את טעמם החמצמץ של דגי הסלמון הצלויים. בסוף כל יום דיג היה לוקח את שללו ומוסר אותו בפאב תמורת ארוחת דגי סלמון טובה ובירה לאגר הישר מהחבית הקפואה. הברמן בפאב, כלב ים חביב ששמו אנדי, היה משלם לא רע על הדגים שסיימון היה מביא, תמיד היו אלו דגים גדולים, יפים ועסיסיים, כל שנותר היה רק לצלותם עם מעט פלפל ופלחי לימון מסודרים והרי לכם ארוחה טעימה וחשוב יותר לתושבי האזור, ארוחה זולה. סיימון היה יושב באותו מקום על הבאר בכל יום היה מגיע בשעת צהריים מאוחרת, אחרי הדיג, היה יושב וצופה במשחקי כדורגל על המסך הקטנטן של הבאר, אנדי הברמן היה צועק על הטלוויזיה וסיימון רק היה יושב ושותה עוד ועוד בירה לאגר, הוא השווה את הלאגר לכך שרוב בני האדם מעדיפים את הטוסט שלהם קלוי קצת יותר, “הלאגר עושה את הקש הזה טעים יותר!” היה אומר ככה לאנדי שהיה משיב לו בחיוך שבבירה מדובר בשעורה, “שעורה זה לנקבות! הלאגר שלי זה קש! קש שחור!” אנדי היה מחייך אליו מעבר לבאר תוך כדי ייבוש כוסות הבירה "תיאוריה מעניינת ידידי הסוס...". לאחר מכן היה אנדי מספר לכולם עד כמה סיימון אידיוט, הוא מעולם לא אמר את זה בפניו, ניכר כי בעיניו הדבר הנכון והמנומס יותר הוא לדבר על האדם, או הסוס, מאחורי גבו, לפחות שלא יעלב. 

השנה הייתה 1998, גם ביבשת ידעו שזוהי תקופת האביב, השמיים היו כחולים ושקטים ולאורך השקיעה התפזרו ענני נוצה לבנים ואדמדמים. אנדי הברמן היה הראשון שהבחין בגווני השמיים ואמר שזה סימן לבאות, סיימון סינן שאם זה סימן אז זהו רק סימן שצרפת ייקרעו מחר את נבחרת ברזיל בגמר המונדיאל. ביום שלמחרת השניים נוכחו לדעת שסיימון צדק, אך אנדי אמר להגנתו שזה היה יכול להיות ממש מוזר לראות את השמיים צבועים בגוונים של ירוק וצהוב. באותה תקופה סיימון הבחין על המעטפות ממכתבי אמו, שהיא החלה שוב מדלגת בין מדינות בניסיון למצוא מקום נחמד וחמים לבלות בו את שארית חייה. הייתה מתארת לו נופים מרהיבים של אגמים ופיורדים, על צוקים גבוהים וואדיות, סיפרה על דשא, על פריחה. אך הייתה נעצבת בכל פעם מחדש לגלות שזו לא המקום שהיא חיפשה בדרכה והייתה מחליטה להמשיך הלאה במסעה אל ארצות החום. וכך היה עד שבאחד הימים קיבל סיימון מכתב בו היא מספרת שהיא נחתה בעיר תל אביב ומשם נסעה באוטובוס צפונה והגיעה עד לעיר חיפה, היא סיפרה על נסיונה למצוא עבודה ועל בחור חביב במדי שוטר שאימץ אותה לחיקו. "האימונים כסוסת משטרה אינם קלים, אך הם בהחלט מספקים!” הייתה רושמת לו במכתב, היא הוסיפה עוד שיש הרבה סוסות צעירות ויפות סביבה ואולי הגיע הזמן שסיימון יעזוב את חיי הבדידות באנטרקטיקה ויגיע לארץ ישראל, שימצא כלה יפיפייה וסוף סוף ישמח אותה עם כמה סייחים קטנים ויפים. אמו צרפה למכתבה כמה תמונות של העיר, צילמה את רחוב החלוץ בו היא קונה בגדים, צילמה את תחנת המשטרה בעיר ואת המקום האהוב עליה ביותר, האצטדיון העירוני. אמו של סיימון אהבה את אצטדיון "קריית אליעזר", סיפרה על הדשא בעל הטעם המיוחד הזה הערב לחכה. טעמו של "תבשיל" הדשא, הקש, הניירות ושאריות הנפצים שנזרקו למגרש, ועל הכל, רוטב הזיעה של שחקני הקבוצה. סיימון תמיד ידע שאמו אנינת טעם.

השנה כבר הייתה 1999 וסיימון זכה לראות את אמו האהובה על מרקע הטלוויזיה הקטנטן בבאר, כשישב שם יחד עם אנדי וגמעו מבקבוק הג'ק דניאלס שאנדי הביא עם אחיו מטיולו האחרון ביבשת, הבאר היה ריק למעט סיימון ואנדי ועוד איזה פינגווין שיכור שהקיא בשירותים את הסלמונים מהצהריים. בטלוויזיה שידרו את שמינית הגמר של גביע אירופה למחזיקות גביע בפעם האחרונה שהתקיים הטורניר הזה. הייתה זו שמינית הגמר, פריז סן ז'רמן נגד מכבי חיפה, בסיום המשחק כשמכבי ניצחו, הרגיש סיימון גאווה כאילו הייתה זו המדינה שלו, העיר שלו, מראה אמו, הצוהלת בצד המגרש ריגש אותו עד מאוד, כשהגיע חזרה לבקתת העץ הקרירה שלו, הביט בתמונות היפות ממכתביה של אמו ובאותו לילה סיימון הגיע להחלטה, בראשו כבר חלם על המסע הגדול שלו, דמיין את הריחות של העיר, השתוקק כבר להגיע ליעדו, סימון החליט לעלות לישראל.

למרות מחאותיו של כלב הים החביב, אנדי הסכים לארגן לחברו משכבר הימים טרמפ עם על אניית דיג שנסחפה לא מזמן לחוף, משפחתו של אנדי השתלטו על הספינה הנטושה וניצלו אותה למסחר בין אנטרקטיקה ליבשת אמריקה. אנדי אמר לסיימון שמשם כבר יותר קל לסוס להסתדר ושינסה למצוא שם ישראלים, הוא הסביר ששם באזור קוראים להם מוצ'ילרוס, שתמיד ילך עם המוצ'ילרוס, הם יראו לו את הדרך לישראל. אנדי הפציר בסימון שוב שוב גם שלמרות שהמוצ'ילרוס הם חבורה חביבה בהחלט, עליו להיזהר מהם, שלא יגרמו לו לאבד את המטרה. סיימון הנהן בהבנה, לא הייתה מטרה גדולה יותר מזו, להגיע לארץ המובטחת! לארץ הקודש! זו הייתה מטרתו הגדולה ביותר! 

בליל ההפלגה של סיימון, ישב איתו אנדי, כלב הים המזדקן, מביט בחברו הסוס הצעיר בעיניים עצובות אך מלאות תקווה, צייד את חברו הטוב בבירה לאגר קרה שתספיק לו עד שיגיע ליבשת ועוד קצת וויסקי שאם ישמור עליו כמו שצריך, סיימון יוכל ליהנות מהמשקה עד שיגיע אל מחוז חפצו, חיפה, ישראל. אנדי לא ידע רבות על שאר העולם שמחוץ לאנטרקטיקה, הוא סיפר שבשאר העולם יש יותר סוסים מאשר באנטרקטיקה ושבאמת נדמה לו שכבר הרבה זמן סיימון היה הסוס היחידי שהוא ראה באזור, הוא סיפר שמחוץ לאנטרקטיקה יש הרים ודשא ופרחים פורחים, כמו שהם רואים בכל יום בטלוויזיה, הוא סיפר שבכל מקום בעולם יש טבע ושבכל מקום הטבע הוא שונה. כשספינת המסע של משפחת כלבי הים של אנדי הגיעה לחוף הדרומי של היבשת. סיימון ראה מהחוף את פני הארץ ההררית, הרוח התבדרה בפרוותו והוא נשם לרווחה, כאילו השיל מעליו באותם רגעים שנים של אכילת סלמון ושתיית בירה לאגר בקור המקפיא והללא ספק קפוא של יבשת אנטרקטיקה, ניצוץ חדש של תקווה היה בעיניו. אנטרקטיקה רחוקה עכשיו, הוא החל לדהור לעבר ההרים הגבוהים.

מחוץ לבואנוס איירס, סימון פגש את אבי, אבי היה הבחור הראשון שניגש לשוחח עם סיימון. סיימון נח לו תחת עץ גדול בצל, הימים האחרונים עייפו אותו והוא היה רעב לחתיכת קש יבש ואולי גם קצת בירה לאגר. אבי ניגש אל סיימון, אוחז בידו בקבוק זכוכית עם כוכב זהוב עליו וכמה אותיות שסיימון זיהה כאותיות עבריות, הוא זיהה ג', ל', ס' ור', יותר מזה, סיימון זיהה את ריח הבירה שנדף מהבקבוק הפתוח וכמו התעורר לחיים. סיימון ביקש מאבי קצת לשתות מהבירה, להרגיע את גרונו היבש, אבי חייך אל הסוס הצמא שהזדקף מולו ופתח את פיו, אבי הבין ומזג לסיימון את הבירה ישר לפיו, סיימון הרגיש הרבה יותר טוב ואבי חייך אליו ואמר שככה זה בירה מהבית, למרות שאולי היא לא הכי טובה, “גולדסטאר" תמיד מזכירה לו את הבית, אבי אמר את המילה "ישראל" ועיניו של סיימון התעוררו שוב. חלפו רק כמה ימים וכמעט שהוא כבר איבד את מטרתו. 

אבי וסיימון טיילו הרבה זמן ביחד, מארגנטינה הם המשיכו לבוליביה שם בבירה לה-פס, אבי נתקל ברועי המפקד שלו מהצבא והם המשיכו לטייל ביחד איתו, רועי גם היה מדבר לסיימון, אבל בניגוד לאבי, רועי לא היה מקשיב לסיימון. בלימה, פרו זה היה המקום הראשון בו סיימון עישן חשיש. באחד מהטראקים רועי ואבי ישבו על צלעו של צוק מדהים שמתחתיו געש האוקיינוס הכחול והגדול, רועי גלגל סיגריית חשיש גדולה במיוחד ואבי נתן אותה לסיימון.מתוך שנתו שמע את אבי ורועי רבים וצועקים אחד על השני בכעס, בבוקר שלמחרת סיימון התעורר כשידידו אבי מנמנם לידו. סיימון העיר את אבי ומאותו יום הם המשיכו לטייל לבד. אבי הסביר לסיימון שרועי עזב כי הוא לא מבין את הקשר המיוחד שיש בין שניהם, סיפר שהוא מתגעגע לחברים האמתיים שלו, סיימון סיפר כמה שהוא מתגעגע לאנדי. בבוגוטה אבי קנה לסיימון פונצ'ו, שלא ייתקרר, הם המשיכו לטייל עוד כחודש לערך, אבי החליט להמשיך במסעו מזרחה לבראזיל וסיימון רצה צפונה. אבי חיבק חזק את חברו והבטיח לו שכשיחזור לארץ ייפגשו בטוח, אבי כתב לסיימון את מספר הטלפון שלו בבית בישראל וטחב אותו לכיס הפונצ'ו של סיימון, לאחר מכן המשיכו שני החברים כל אחד בדרכו. בפנמה סיימון מצא ספינת טיולים שמפליגה עד לקובה ומשם הוא הפליג על גבי רפסודה מאולתרת לפלורידה, חמישה ימים שהוא בילה על הרפסודה, הוא ופרננדו הפליט הקובני, פרננדו לא היה מדבר איתו וסיימון בהתחלה נעלב מהפליט המסכן, עד שהוא הבין שהקובני לא ממש מדבר אנגלית, כשהגיעו לפלורידה, פרננדו נעצר על ידי משטרת ההגירה וסיימון הצליח להסביר לשוטרים שהוא רק תייר כך שהם שיחררו אות לדרכו. סיימון זכר שאבי אמר לו עוד בברזיל שתמיד ינסה לחפש ערים גדולות, סיימון החל בדהירה בארץ הביצות עד שהגיע למיאמי. במיאמי סיימון פגש את אייל.

אייל מכר מוצרי קוסמטיקה של ים המלח בקניון במיאמי, הוא וסיימון נפגשו לראשונה על חוף הים כשסיימון נכנס לפאב המקומי בניסיון למצוא קצת בירה ולראות את המשחק, לצערו וגם לצערו של אייל, האמריקאים רואים רק פוטבול ולמרות שהתרגום המילולי זה כדורגל, זה לא היה כדורגל. סיימון העצוב הלך לטייל לו בודד על החוף, אייל הצטרף אליו וכך הלכו שניהם עצובים על החוף. אחרי חודשים רבים של שתיקה, סיימון חשב שהוא מצא סוף סוף מי שיקשיב לו וסיפר לאייל שהוא רק רוצה להגיע לישראל ולהיות סוס משטרה. אייל, שהיה המום מכך שהוא פגש בסוס מדבר הציע לסיימון לשלם לו את כל עלויות הטיסה ולעזור לו כשיגיעו לארץ, סיימון היה מאושר. סיימון עבר לגור עם אייל בדירה, כל יום כשאייל היה חוזר מהעבודה הייתה מוכנה לו על השולחן ארוחת מלכים, אייל רק דאג לכמה בירות שיהיו להם לאחרי הארוחה שישבו ויבהו בסיטקומים אמריקאים מטופשים בטלוויזיה, כך הם בילו את החודשיים האחרונים של אייל במיאמי. לפני שאייל חזר לישראל הוא רק רצה שבוע אחד בניו יורק, סיימון הצטרף אליו. 

יום אחד בניו יורק סיימון הלך לאיבוד, ליד תא טלפון מוזר שלא עובד, מצא אותו מפיק טלוויזיה של ה BBC  והציע לסיימון עבודה כמגיש של תוכנית אירוח, הוא אמר לסיימון שהוא נראה כמו טיפוס שיודע להקשיב. המפיק המוזר לא חיכה אפילו לתשובה מסיימון, אחרי שלושה ימים בסך הכל הוצפה העיר ניו יורק בכרזות "הלילה עם סיימון הסוס" ופניו של סיימון החלו מככבות על המרקע בכל בית בארצות הברית. סיימון הולבש בעניבת פרפר מטופשת התבקש לחלק חתימות לגדולות חזה בלונדיניות, ברונטיות ואפילו שחורות שיער! ואולץ לראיין כוכבי קולנוע וזמרים מפורסמים, בהתחלה לא כל כך מפורסמים, אחר כך יותר מפורסמים, ערב אחד אנג'לינה ג'ולי הציעה לאמץ אותו, סיימון סירב בנימוס. בנוסף לצילומי התוכנית נדרש סיימון, על פי החוזה הנוקשה גם להצטלם לפירסומות, בדרך כלל אפילו לא ידע איזה מוצר הוא מפרסם, רק נידרש לעמוד בשמש ללחך דשא ושאיזה דוגמנית תשכב עליו בפוזה שלא נראת ממש בטוחה לרכיבה. באחת התוכניות הוא ראיין את דיוויד בקהאם, כוכב הכדורגל המפורסם של אנגליה שהתחתן לפני כשנה וחצי עם איזו כוכבנית פופ לשעבר, המכונה "פוש ספייס" , סיימון חשב שזה שם מטופש לבחורה ובו בזמן חשב על אימו שכל כך רוצה שיימצא לו כלה יהודיה כשרה ומפריסה פרסה. לאחר הראיון דייוויד נקשר מאוד לסיימון הסוס היקר, שילם מלוא הונו וקנה את סיימון מה .BBC

סיימון אהב את אנגליה, חשב כמה שהוא מתקרב יותר ויותר מזרחה אל מחוז חפצו, לישראל. באנגליה הוא גם מצא המון פאבים עם בירה לאגר ממש נהדרת, שלא כמו במיאמי או ניו יורק, שם הוא המשיך להתגורר בבתי מלון, באנגליה הוא גר אצל דיוויד ופוש, הוא ודיוויד היו יוצאים הרבה לפאבים וכמובן שסיימון היה מגיע איתו לכל משחק, סיימון היה סוס המזל של דיוויד והם היו שניהם בלתי נפרדים.השנה הייתה אז 2002, חלפו שלוש שנים, כמעט ארבע מאז שיצא לדרכו, מאז שעזב את אנדי באנטרקטיקה והבטיח לו שלא ישכח את דרכו, שלא ישכח את מטרתו. נכון שהיה לו טוב באנגליה עם דיוויד, אך כשמכבי חיפה הגיעו למשחק מול מנצ'סטר יונייטד באנגליה, סיימון ביקש מדיוויד בעצב רב שישחרר אותו לחופשי, דיוויד התעצב עד מאוד אך אמר לסיימון שהוא היה לו יותר מסתם סוס, שהיה חברו הטוב ביותר, שהוא לא יישכח אותו אף פעם. סיימון ודיוויד בילו לילה אחרון בפאב בשתייה והעלאת זיכרונות מתוקים על התקופה בה סיימון חי אצלו. דיוויד ליווה את סיימון למטוס ונופף בידו בעצב עד שהמטוס נעלם באופק.

סיימון התחבר עוד במטוס לבחור חביב בשם אריק, אחד משחקני הקבוצה היריבה לקבוצה של דיוויד. אריק אמר לו שהוא שחקן של חיפה, סיימון כמעט התעלף מהאושר והחום שהציפו אותו. אמנם מערכת היחסים שלהם החלה ברגל שמאל מאחר שסיימון טעה לחשוב ששערו של אריק היה קש וניסה לאכול אותו. לא נורא, אריק סלח לסיימון, הם נסעו ביחד כל הדרך לחיפה, ראשו של אריק שעון על צידו של סיימון המאושר. סוף סוף הוא הגיע ליעדו, סוף סוף בישראל! סוף סוף בחיפה!
אריק הביא את סיימון למשחק נגד בית"ר ירושלים, סיימון ישב ביציע ליד אשתו של רפי כהן ועודד את חברו החדש וקבוצתו כשלפתע נגלתה לעיניו סוסת משטרה זקנה, זו הייתה אמו הישישה. כשראתה את בנה סיימון, איש העולם הגדול מגיע לכיוונה, היא שמחה כל כך וצהלה לקראתו, סיימון ניגש אליה מבוייש וחיבק את אימו. רק שלושה ימים הספיקו השניים לבלות יחדיו כשאמו הלכה לעולמה, השוטר שהיה שייך לה סיפר לו שהיא רק חיכתה לפגוש אותו כל הזמן ועכשיו כשסוף סוף פגשה בו היא יכלה למות בשקט. ללוויה של אמו של סיימון הגיעו בין היתר דיוויד בקהאם, אריק בנאדו והמפיק המוזר ההוא מה ,BBC אנדי לא הגיע, אבל שלח את תנחומיו הכנים והתנצל שאינו יכול לצאת מאנטרקטיקה.
סיימון המתוסכל שכר דירת חדר בכרמיאל והחל לעבוד שם בשירות לקוחות, מכיוון שלא ידע טוב עברית, היה זה מוקד שירות לקוחות של אתר הימורים באינטרנט. סיימון החל לשתות יותר ויותר, עבד רק בלילות ובימים כבר לא יצא מהבית. יום אחד אחרי ששתה יותר מדיי הוא יצא החוצה מדירתו הבריז מהמשמרת בעבודה והחל לרוץ בכבישי העיר השוממת, הגיע לכביש הראשי והמשיך לרוץ, מכוניות ומשאיות צפרו לו והוא המשיך לרוץ, לבסוף השוטרים תפסו אותו בצומת "צבר" בקריות והכניסו אותו למעצר בתחנת זבולון, שם סיימון השיכור המשיך לעשות בלאגן וניסה לצבוט את הסוהרות המסכנות בישבנן. השוטרים נתנו לו שיחת טלפון אחת להתקשר, אך המספר של אריק היה מנותק, הסוס המסכן התעצב ומירר על מר גורלו, כל חבריו עזבו אותו והוא לובש פונצ'ו מסריח! ואז הוא נזכר שבכיס הפונצ'ו עוד יש את מספר הטלפון של אבי, אותו אבי המוצ'ילר שנפרדו דרכיהם אז בדרום אמריקה! בידיים רועדות סיימון התקשר לאבי שבא מיד לשחרר את סיימון מבית המעצר.

סיימון מכר את הדירה בכרמיאל ועבר לגור עם אבי בקיבוץ אפק, שם בחווה הוא פגש את ג'ורג'יה הסוסה היפה שהתרגשה לשמוע את סיפור מסעו בעולם הגדול ולאחר כמה חודשים בטקס גדול מול כל הקיבוץ ואורחים רבים אבי חיתן את סיימון וג'ורג'יה. זו הייתה חתונה מרשימה במיוחד, אורחים הגיעו מרחוק, אפילו דיוויד הגיע וגם אייל ממיאמי, גם אנדי כלב הים החביב הגי ע לחתונה, המפיק המוזר מהBBC   לא נכח באירוע, אף אחד לא הזמין אותו.

אבי בנה לסיימון וג'ורג'יה אורווה נחמדה ומילא להם את המקרר בבירה לאגר והמון קש, ככה חיו להם הזוג הצעיר באושר ואחרי כמה חודשים נולד להם סייח בריא וחמוד. פעם בשבוע, היו מגיעות בחורות נחמדות מהקיבוץ ללטף ולסרק את אותם ומדיי פעם גם הייתה מגיעה איזו בחורה יפה לרכב קצת עם סיימון בשדות, ג'ורג'יה הייתה מצטרפת אליהם ואבי היה שומר על הסייח הצעיר, מאכיל אותו בקש, משקה אותו בבירה והיו רואים ביחד משחקים בערוץ חמש פלוס.


קוראי הנאמנים, היקרים (בערך שניים במספרם, גם הם לא בדיוק עוקבים) - מתנצלת על סיפור מטומטם וחסר פואנטה זה, עכשיו זה עוד אחרי עריכה של כמה שנים אחרי... המצב רע...
למכתבי נאצה, מכתבי אהבה, תלושים לרכישת קרפ צרפתי בד"ר לק, תלושים לרכישת ספר גרוע בסטימצקי במחיר יומולדת (זה בסדר, את זה כבר קיבלתי), קליע מגופו של ארנסט המינגוויי, קירש הונגרי, דרכון אירופאי, כסף:
walterh1900@nospammail.net